עת רצון – פרק 4: ששה באוקטובר

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

הפרק מוקדש לכל האנשים שאיבדו את חייהם בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, לבני משפחותיהם שנותרו כאובים ועצובים, לאנשים שנחטפו ושבו, ישובו או שלא ישובו לעולם, לכוחות הביטחון שהתייצבו מול האויב כדי להגן על הבית ולכל אזרחי המדינה ההמומים.

דפנה ואלכס יצאו מהרכב. לא היה קשה למצוא חנייה בשעה הזו. יום שישי, ערב חג סוכות שני. הם הזמינו כרטיסים לאיזה סרט צרפתי שקיבלו עליו המלצה מחברים "עניין של מזל". זמן איכות בלי הילדים, אולי גם ימצאו מקום באיזה פאב או מסעדה אחרי הסרט. הם התלבשו יפה, לא חגיגי מדי אבל קצת יותר מושקע מהקז'ואל היומיומי לעבודה, קצת עקבים, תיק קטן, איפור ובושם בשביל ריח טוב. אלכס אהב את דפנה וגם עכשיו אחרי למעלה מעשרים שנים של זוגיות ומשפחה הוא עדיין חשב שהיא מושכת מאוד ושהוא בר מזל. אולי אחרי שיחזרו דפנה תהיה במצב רוח טוב ותזרום לאיזה סקס חפוז לפני השינה.
דפנה מצידה הייתה מרוכזת במחשבותיה וככל שעברו הדקות ולא התפתחה שיחה ביניהם, אלכס החל לחוש באי נוחות ועצבנות קלה.
"דפנה מה קורה" הוא שאל "את לא רוצה לראות את הסרט?"
"בטח שאני רוצה לראות את הסרט, אני הזמנתי את הכרטיסים." עיניה היו תקועות ברצפה בזמן שצעדו נמרצות לעבר השומר בכניסה לקומפלקס אולמות הקולנוע פלאנט שבראשון לציון.
"אז מה העניין? את בקושי מדברת."
"אני מוטרדת."
"מוטרדת? ממה יש לך להיות מוטרדת? הילדים בבית, אנחנו כאן יוצאים לבלות, יש לך עוד כמה ימי חופש עד החזרה לעבודה."
"אלכס, אני לא יודעת להסביר אבל יש לי מן תחושת בטן."
"אוקיי" אלכס הרים את שתי ידיו מול חזהו כאילו הוא נכנע מול אויב אכזר "עם תחושות בטן אני לא מסתבך" הוא גם חייך.
"לא ברצינות, אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק. המצב בארץ, הרפורמה להסרת המצפון שלנו, חדשות שלא מתיישבות עם מה שאני מכירה ויודעת על השכנים שלנו במזרח התיכון, השאיפה של אלמוג להתגייס לקרבי כשהוא מסיים את התיכון. יש לי סלט בבטן והוא לא בא לי בטוב."
"דפנה את עושה הכי טוב שאת יכולה, משתתפת בהפגנות, מנסה להשפיע על העתיד של המדינה בכל האמצעים החוקיים ולא מאבדת את המצפון האישי שלך."
"הלוואי וזה היה מספיק אלכס, אני מרגישה שאני עומדת על קרקע לא יציבה, מתחתיי הר של חומר נפץ וכל הדבר הזה הולך להתפוצץ לי מתחת לרגליים."
"אני לא חושב שמשהו מכל רפורמת המצפן לאזרח המזויינת הזאת באמת יקרה, כבר הצלחנו להאט את הקצב באופן משמעותי."
"לידיעתך, אנחנו כבר אבדנו את המצפון ממזמן, לפחות לחלקנו אין את החלק הזה באישיות כבר שנים רבות, אבל מה שהממשלה הנוכחית רוצה לעשות, זה לעבור את הסף הזה שבו מדינה מאבדת את עצמה לדעת כי בלי מצפון אנחנו משולים לקליפה ריקה, מדינה מושחתת, לא דמוקרטית, שבה איש הישר בעינו יעשה באופן חוקי ולגיטימי."
"זה באמת בלתי אפשרי שמדינה תתקיים ללא מצפן מוסרי פנימי, אבל אנחנו יהודים העם הנבחר לנו זה לא יקרה את סתם פסימית."
"אני בעיקר ריאלית ופוחדת להישאר כאן כדי לחזות בתוצאות הפיצוץ הגדול. מה דעתך שנעלה הילוך בנושא הרילוקיישן?"
"אני ממש לא פוסל את המעבר אבל בואי נמתין קצת ונראה לאן ושבת הרוח בחודשים הבאים ונקבל החלטה. האם מוסכם?"
דפנה נאנחה והנהנה כאות להסכמה, בלית ברירה. היא גם ידעה שלא תוכל להוציא לפועל שינוי כל כך קיצוני כמו מעבר למדינה אחרת בלי הסכמת הילדים ואלכס ולכן החליטה שכעת תאלץ להסתפק בצפייה בסרט, פופקורן ובירה אחריי.
הסרט זרם בקצב טוב ושאב את מחשבותיה של דפנה לתוכו כך שכל מה שטרד את מוחה קודם לכן נדחף לאחור. גם המסר בסוף הסרט מצא חן בעיניה וגרם לה לחשוב: אפילו אם אתה או את האדם הכי פחות ספונטני ומתכנן כל דבר בחייך, ליקום ולצירופי המקרים יש את המילה האחרונה בסיפור שלך.
הם מצאו מקום נחמד בפאב בקרבת אולם הקולנוע והחליטו להתפרע במגוון בירות לטעימה: כהות ובהירות אלכוהוליות יותר ופחות פירותיות ומתוקות. המשקאות הפחממתיים חיממו לדפנה את הבטן וגם את מצב הרוח שלה ושל אלכס, כאילו היו שני מתבגרים. בזכות האלכוהול השיחה הפכה להיות יותר משעשעת מרגע לרגע וגם הבדיחות הפחות מצחיקות של אלכס גרמו לדפנה לצחקק. אחרי סיבוב נוסף של מגש בירות לטעימה, דבר שבדרך כלל הם לא נוהגים לעשות, החליטו שהגיע הזמן לשוב הביתה.
היה להם קצת קשה לאתר את הרכב ולפחות פעמיים התבלבלו וזיהו בטעות רכב אחר כשלהם אך לבסוף נמצאה האבדה והם החלו לנסוע חזרה הביתה. הכבישים הבין עירוניים עדיין ריקים באופן יחסי לשעת לילה ודפנה התפנתה לעבור על ההודעות שהבהבו בנייד שלה
בקבוצה המשפחתית נרשם שהילדים יוצאים כל אחד עם החברים שלו או שלה למסעדה או סתם מפגש אצל מישהו בבית.
דפנה ואלכס הם אנשים מאוד מעשיים, גם אם באותו רגע הם היו מתודלקים באלכוהול ולכן מיד עם הגיעם הביתה הם ניצלו את הבית המפונה ואת החרמנות בחסותו של המשקה המבשם כדי להנות זה מזו, קצת נשיקות ומשחק מקדים, בגדים שמוסרים בעצלתיים ובתום מעשה האהבה, אלכס ודפנה נותרו מחובקים ומנוחמים זה בזרועות זו.
שנתם הייתה יכולה להיות מתוקה אם לא היו צריכים להמתין לחזרתם של ילדיהם הביתה, אבל הם כבר היו מורגלים בשינה טרופה והמתנה מלאת דאגה, ככה זה כשאתם הורים לילדים מתבגרים.
שום דבר לא הכין אותם למה שהתרחש שעות ספורות לאחר שהצליחו להירדם, אולי חוץ מתחושת הבטן הלא מוסברת של דפנה.
בבוקר השבעה באוקטובר, בשעה שש וחצי הם התעוררו לצלילם של הדי פיצוצים ואזעקות, משהו שהוא לא אופייני ויוצא דופן מבחינת מערכת היחסים המוזרה שלהם עם שכניהם הדרומיים.
הידיעות והתמונות החלו לזרום, המומים כמו כל המדינה, לא הסירו את עיניהם מן המסך כל היממה. לא מצליחים לעכל, מנסים להיאחז במה שהיה מוכר להם עד אתמול בערב ומבינים ששום דבר לא יהיה אותו הדבר.
הייתי יכולה לכתוב שהם לא מבינים מאיפה כל האסון הזה נחת עליהם רק שזה יחטא לאמת. הם ידעו היטב, הם ידעו שגם אם על פניו היה נראה שרפורמת המצפן הלאומי התעכבה, היא הייתה לגמרי בעיצומה ובפועל והם איבדו אותו לחלוטין.
אם תשאלו את דפנה היום, מהו הדבר שלמדה מהתקופה הזו, היא תאמר בוודאות שהשיעור שלה הוא לא להתווכח עם תחושות בטן.