עת רצון – פרק 3: מיאמי בייבי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

דורון הזמין לעצמו קפה אמריקנו גדול ומאפין אוכמניות, מסר את שמו לקופאית והמתין בתור עד להקראת שמו וקבלת ההזמנה. התור היה אמנם ארוך מן הרגיל, אבל דורון הכיר זה מכבר את היעילות האמריקאית ואת הסדר המופתי שהממתינים בתור פעלו על פיו. שלוש דקות אחרי, תורו לקחת את הזמנתו הגיע. הקפה היה מר בדיוק כפי שרצה ואהב והמאפין היה אוורירי ובמתיקות מעודנת. בשונה מן הארץ שבה המתוק מתוק מאוד והמר מר מאוד.
נותר לו שבוע עד שיאלץ לסיים את טיולו ויחזור לארץ ולחייו המפורקים. בגיל חמישים וארבעה חודשים, החיים שלו נראו די עגומים והוא גם חש מרומה, כאילו כל האמונות והידע שלו על איך צריך לחיות את החיים נטרפו ולא היו קיימים יותר. ועכשיו הקפה המר הזה, בכוס פלסטיק חד פעמית והמאפין העטוף בנייר פרחוני היו הדברים היחידים המנחמים בחייו.
דורון, גרוש טרי בתחילת העשור השישי לחייו היה איש הייטק. הוא התחיל מהתחתית כמקובל, איש תוכנה, עבר לשיווק, ניהל צוותים בכל מיני גדלים והיקפים: קטנים, בינוניים וגדולים ולבסוף הגיע לפסגת שאיפותיו והתמנה לסמנכ"ל שיווק בחברת סטארט אפ מצליחה במרכז הארץ שעמדה להימכר לחברה אמריקאית במיליוני דולרים – מה שנקרא אקזיט בפי העם.
החיים המקצועיים שלו התפתחו על פי התוכנית והתנהלו נפלא, הוא היה מסור לעבודתו נסע פעמיים ברבעון למטה החברה בארצות הברית כדי לתחזק את הקשרים והכסף הגדול, לא מעט מזה על חשבון המשפחה. נטע אשתו ושני ילדיו המתבגרים, שקד ושגיב, נותרו מאחור מתחזקים חיים במקביל. כן, חייהם של נטע והילדים היו מסודרים מבחינה כלכלית, היה להם כל מה שהם רצו: בית צמוד קרקע מושקע גדול מרווח, שני רכבים חשמליים חדשים ומאובזרים, חופשות יוקרתיות בארץ ובחו"ל וכל מותג אפשרי שיכלו להעלות על דעתם. מבחינה חומרית לא היה כל מחסור. לגבי הרגש גם בזה ניתן היה לטפל בעזרת המרשרשים. נטע שעבדה בחברה ממשלתית כרואה חשבון, נדרשה גם היא לשעות עבודה ארוכות מה שהותיר את בניה לבד והוליד משפחה מנוכרת וקרה. הפסיכולוג המליץ על זמן איכות עם כל אחד מבניה, ומשימתיות היא משהו שגם דורון וגם נטע הכירו היטב מחייהם המקצועיים, אבל השיחות שלהם עם הבנים היו תמיד מנותקות וקרות. עד שבוקר אחד שגיב הודיע לאביו, תוך כדי לגימה ממיץ תפוזים ואכילת קרואסון שוקולד ושקדים בבית הקפה השכונתי בשעת האיכות החודשית שלהם, השעה היחידה כמעט שיצא להם ממש לדבר, שהוא עוזב את הלימודים כדי להתנדב בעמותה המטפלת בבעלי חיים עזובים. לסתותיו של דורון נשמטו וכל מה שיכול היה לומר באותו רגע היה: "נדבר על זה בבית."
"מתי נדבר על זה בבית?" שגיב גיחך בינו לבין עצמו "אתה הרי טס הערב לסגור את העסקה ולא תהייה בארץ בשבועיים הקרובים."
דורון נותר אובד עצות וכל מה שיכול היה להגיד היה "אל תעשה שום דבר מטופש עד שאשוב הביתה. אמא שלך יודעת מזה בכלל?."
"היא יודעת והיא אמרה שאני אעשה מה שאני רוצה, כי זה מה שאני עושה תמיד גם כך, אבל שהיא מקווה שלקחתי בחשבון את כל ההשלכות של מעשיי."
בנוסף, אימו ידעה שבתמונה נמצאת גם אמי בת העשרים וארבע, בחורה מושכת ויפהפיה שמתנדבת בעמותה. קסמיה ובעיקר זמינותה לשגיב כישפו את בנה הבכור והובילו את הבחור המבולבל והגלמוד היישר אל זרועותיה ואל ההחלטה שהייתה גורלית גם לחייו והתניעה תהליך בלתי נמנע שבסופו דורון ונטע פירקו את החבילה ונפרדו.
זו לא הייתה אשמת אף אחד. החיים שלהם התקיימו ביקומים מקבילים כבר יותר מדי זמן, והיה צריך לחבר את הקצוות הללו איכשהו. אבל ההעדר של דורון, הרומן של נטע עם הקולגה שלה והבנים שגדלו פרא באופן שדורון כבר לא ממש הכיר אותם, נתנו את אותותיהם.
דורון עזב את הבית שכל חייו עבד עבורו בתמורה להסדר ראייה אוהד מבחינתו עם ילדיו.
הכסף ובמקרה הזה הבית היקר המשותף שלהם, קנו לו את החופש בשקט בלי בלאגן מיותר של עורכי דין ובתי דין לענייני משפחה.
הוא עבר לדירה שכורה בקרבת מקום עבודתו, קטנה ויקרה מאוד וחי את חייו באופן סגפני ביותר תחילה.
החברים לעבודה ואפילו המנכ"ל אמרו לו בחלוף כמה חודשים שייקח חופש, הוא חייב לעצמו חופשה מהחיים האלה, לנקות את הראש ולהחליף את המשקפיים המקולקלים דרכם הסתכל על החיים במשקפיים חדשים, רצוי ורודים יותר.
הרמז היה עבה וברור, העגמומיות שלו ניכרה בכל פגישת עבודה והשפיעה על העובדים גם ברבדים העמוקים והלא מודעים.
דורון, שהבין היטב רמזים שאינם משתמעים לשתי פנים, תוכנן להגיע לחוף המערבי כמה שבועות אחרי לצורכי עבודה והחליט להאריך את שהותו בעוד שלושה שבועות לחופשה בחוף המזרחי: ניו יורק, פלורידה ואז מיאמי. בימיו הראשונים בתפוח הגדול הוא חש אבוד לגמרי. הוא לא ממש ידע מה לעשות לבד עם עצמו, ואפילו שארגן את לוח הזמנים שלו כך שיהיה מלא בדיוק במידה הנכונה בבתי קפה, מוזיאונים, הצגות או מסעדות הוא חש בריקנות עצומה בעיר הענקית הזאת.
אולם, ככל שנקפו הימים, הוא הבין שחייו השתנו, אולי לטובה, אולי הוא יפחית את עומס העבודה ויאט את הקצב כדי להשקיע יותר זמן בילדיו, משהו קרה לו. דורון נפתח. והמבט הכבוי והראש הכפוף שלו השתנו בהדרגה.
בוקר אחד, לאחר עשרה ימי חופשה הוא הביט בעצמו במראה וראה את בבואתו הנשקפת אליו, אולי בפעם הראשונה מזה שנים הוא ממש הסתכל בתשומת לב.
למרות שכבר חצה את החמישים לפני כמה חודשים, דורון היה גבר נאה, עצמות לחיים גבוהות, לסת חזקה, עיניים בהירות ונוכחות מרשימה. איפה כל הכריזמה הזאת כשזה נגע לאשתו ולילדיו, למה כל הטוב הזה לא בא לידי ביטוי בחייו האישיים. הוא חייב לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי.
הוא סיים לשתות את הקפה ולאכול את המאפין. הגב התחתון הציק לו מאוד כבר כמה ימים. אולי זאת המזוודה שהרים בצורה לא נכונה בטיסה הפנימית מניו יורק לפלורידה או אולי הנעליים היו לא אורטופדיות ויציבות אבל היה צריך לעשות משהו בנידון. הוא שלף מן הארנק את כרטיס הביקור שקיבל בדלפק הקבלה בבית המלון בו שהה, הרים את הנייד שלו וחייג למספר שהיה רשום על הכרטיס. "hello can I speak with Kally please?"
"I am Speaking sir. How can I help you?"
"I would like to book a time for a treatment this afternoon if it's possible"?
"I'll check with my schedule, just a moment" קלי הפיזיותרפיסטית חיפשה במחשב תור פנוי אחר הצהריים עבור דורון.
"I am free at 4:00 pm, is it OK for you sir?"
"Yes that will do. Please wright me down: Doron Peled"
"Doron I'll see you at four. Bye"
קלי הפיזיותרפיסטית ניתקה ודורון קם ממושבו, זרק את הכוס החד פעמית והנייר המעוך לפח ויצא מבית הקפה. הוא תכנן יום על חוף הים חסר דאגות ובלי יותר מדי הפתעות.
הוא כמעט הצליח לממש את תוכניותיו באותו יום, אלא שהמפגש עם הפיזיותרפיסטית היה יותר מסתם מסאז' רפואי והתפתח למשהו אחר. קלי בעלת המגע המרפא לגוף ולנפש הפנטה אותו. לזכותו של דורון יאמר שהוא הקסים את קלי בחזרה. לחיצת היד כשסיימו את הטיפול, כעבור שעה של לחיצות מרגיעות ומרפאות מצידה, חשמלה את שניהם ודורון שהיה רדום זמן רב מדי בחייו החליט לגייס את כל יתרונותיו לטובת שכנועה של קלי הפיה בעלת המגע הקסום והיפה להיפגש אתו עוד באותו הערב.
היא הסכימה.
קלי הפכה להיות המשקפיים הוורודים של דורון, דרכם צפה על העולם. הפיזיותרפיסטית האמריקאית המוכשרת והנאה הייתה גרושה בת חמישים וחמש ולה שלושה ילדים בוגרים בני עשרים ושתיים עד עשרים ושמונה. שלושתם עזבו את ביתם ונסעו לכבוש את העולם מי באמצעות רכישת השכלה גבוהה בקולג' ובאוניברסיטה ומי דרך הרגליים ועבודה מאומצת וקשה. קלי נותרה לבדה במיאמי וחלמה שיום אחד היא תעזוב את בית החוף שלה ותצא למסע הרפתקאות מלא באתגרים, נופים, אנשים חדשים ותרבויות חדשות. כשדורון הציע לקלי לעבור אתו לישראל זה היה תחילתו של המסע להגשמת החלום וכך קלי ודורון שתחילה קיימו את מערכת היחסים שלהם מרחוק ונפגשו לזמן קצר אחת לחודשיים שלושה, התאחדו להם בתל אביב החפורה והבצורה עקב עבודות הרכבת הקלה.
קלי הייתה מופתעת מהחום והפמיליאריות הישראלית בקטע טוב, היא אהבה את הקרבה הבלתי מזויפת, אמירת האמת והשיתופיות שהייתה מנת חלקם של הישראלים.
"הישראלים הם The best" היא נהגה לומר במבטא אמריקאי שדורון מאוד אהב.
"אתם כל כך אוהבים אחד את השני וחושבים אחד על השני ולא how do you say arrogant in Hebrew Doron?"
"מתנשא" הוא ענה והפריח נשיקה באוויר לעברה.
קלי אהבה לקרוא את החדשות שלה באפליקציה של הג'רוזלם פוסט וכך בוקר אחד בשש וחצי רגעים לפני שיעור היוגה היומי, כשהיא לבושה בטייץ וגופיה, ישובה בסיקול רגליים מעל המזרון, היא קראה בתשומת לב רבה את הידיעה הבאה: "רפורמת המצפון הלאומי – מצפן לאזרח יוצאת לדרך ותכלול חידוש ועדכון סט הערכים הלאומיים שעל פיהם אנו פועלים"
"דורון דארלינג, ראית את החדשות הבוקר?" קלי שאלה מבולבלת מעט.
"אם קראתי" הוא העלה את הטונים מעט "אמא שלי התקשרה אליי בהיסטריה שמשנים לה את כל סדרי בראשית."
"הם רציניים לגבי זה? כאילו, זה נשמע חשוב לעדכן את סט הערכים הלאומיים אבל מה זה אומר בכלל, ומה לא היה בסדר עם הערכים הלאומיים הקודמים, מה זה כל ה-shit הזה?"
"בייבי אני לא חושב שזה יעבור. סתם מפריחים בלוני ניסוי כדי לבדוק את הערנות שלנו" דורון אמר לבסוף לאחר שהרהר מעט בינו לבין עצמו, הרי זה נשמע כמעט כאילו מנסים להיפתר מצו המצפון של כל אדם באשר הוא במדינה באמצעות חקיקה. אין באמת דבר כזה. אולי רק בסרטים מצוירים שבהם המצפון הוא צרצר ואפשר להעלים אותו כשרוצים.
בהמשך, דורון, בדיוק כמו חלק לא מבוטל מהאזרחים בארץ, הופתע לגלות שרפורמת מצפן לאזרח צוברת תאוצה שמשמעה: חקיקה, הקצאת תקציבים, קמפיינים תקשורתיים, תוכניות חינוכיות חדשות ובעיקר הגברת אכיפה.
בחודשים הראשונים אף לא אחד פצה פה, החוקים עברו להם בשקט ובשלווה ללא הפרעה. אולי בגלל שזה נשמע למרבית האזרחים כמו משהו טוב וחיובי שצריך לעשות. אנחנו הרי בני 75 ומדי פעם צריך לחשוב מחדש על מה מנחה אותנו בחיינו כאומה.
אלא שפלח לא מבוטל מהציבור, בעיקר בעלי האמצעים, הממון והזמן החלו לגלות סימני התנגדות קשה, הקימו קבוצות ווטסאפ, עשו ערבי בית, הכינו סטיקרים, פוסטרים וחולצות, ארגנו צוות מוביל והכריזו מלחמה על הממשלה שהכריזה מבחינתם מלחמה ראשונה.
משבוע לשבוע הצטרפו עוד אנשים. בהתחלה זו הייתה הפגנה אחת גדולה בתל אביב אחר כך הן התפשטו כמו אדוות על פני המים אל אזורים שונים בארץ. עוד שינוי שחל במרוצת הזמן היה גילם של המשתתפים שהלכו ונעשו יותר צעירים, מכיוון שגם לצעירים מצפון זה לא רק דמות מספר ילדים, אלא משהו חי ובועט באישיות שלך.
דורון וקלי החליטו להצטרף להפגנות לאחר הפצרות מרובות מצדה של אמו של דורון, שהייתה פעילה מאוד במחאה נגד מדיניות הממשלה כנגד צו המצפון. דורון לא ממש התחבר להפגנות באופן כללי וחש נבון לצעוק בושה! בושה! להניף את הדגל, לשיר התקווה או לשרוק במשרוקית ובזמבורה (שזו מין משרוקית גדולה ומרעישה). אבל קלי שהייתה מופתעת מהשינוי החד שהתרחש במדינה, שנחשבה לאחת הסובלניות ומקבלות את תושביה בעולם, התעקשה שהם חייבים להשתתף בהפגנות להשמיע את קולם ולדרוש שינוי כיוון בהחלטות הממשלה. היא אפילו כמעט נעצרה פעם אחת מכיוון שחסמה את דרכו של שוטר שרצה להעיף את אחד הפנסיונרים המבוגרים, אדם בשנות השבעים לחייו, מהכביש החסום.
בני הגיל השלישי היו הראשונים להפגין מכיוון שהבינו שהם הראשונים להיפגע. אותם לא ניתן יהיה לשכנע בקלות רבה באמצעות קמפיינים ושוחד פוליטי שהערכים שעליהם נבנתה המדינה הם מקולקלים וצריך לבצע רפורמה מקיפה שתהפוך את הקערה על פיה. היה ברור לכולם שהתוכנית של הממשלה לבנות בתי אבות בדרום הארץ נועדה כדי להיפתר בפלח אוכלוסייה זה, להרחיקו מהמרכז ובכך למנוע את ההתנגדות העזה שלו לתוכנית.
דורון קצת נגרר אחרי קלי אבל הוא אהב את ההתמסרות שלה למטרה כל כך חשובה, וזה כמובן גרם לו לחשוב על העתיד שלהם ביחד וחלום חלומות על התמסרות והתמסדות, שתי פעולות שכבר חשב שלא ישובו להיות חלק משמעותי כלשהו מחייו.