ערפילים – פרק שלישי – משוכתב

אוקיי, בגלל שאין לי כוח לשכתב את הפרק הראשון, שכתוב בצורה סבירה, וההקדמה והפרק השני לא זקוקים לשכתוב, אני החלטתי לשכתב מהפרק השלישי, שכתוב בצורה הכי נוראית שאפשר לתאר.
מקווה שתהנו (ותגיבו, אני באמת צריכה קצת תשומת לב) ושעכשיו הסיפור לא ידרדר.
***
״אל! בוקר!״ קולה של סיה מצטלצל ברחבי הבית ומצליח להעיר לא רק את אלווה, אלא גם את כל דיירי הבית ושכניו משני הצדדים, הרוטנים לעצמם קללות חרישיות עקב היתעוררותם לפני הזמן.
אלווה ממלמלת משהו בלתי מובן, מתהפכת לצד השני ואוטמת את אוזניה בעזרת הכרית. שניות שהיא שבה וחוזרת לארץ החלומות, השמיכה נתלשת מעליה ומשב רוח צונן פוגע בגופה החשוף.
״קומי.״ פוקדת סיה בקול קר, מעיפה את השמיכה לקצו השני של החדר ויוצאת בשער מתנופף ובטריקת דלת רמה.
אלווה, בהשלמה עם הבלתי נמנעה, גוררת את עצמה מהמיטה לעבר יום נוסף של שיעמום ומבטים נוגים לעבר חלונות הכיתה. היא הולכת לחדר האמבטיה, נעמדת מול הראי, משפשפת את עיניה ומנידה בראשה בחוזקה בניסיון להתעורר. היא מטיסה בפנייה מים קפואים ופוקחת עיניים. מברשת השיניים כבר בידה בזמן שהבנה נוראית גורמת לה לאגרף את ידה בחוזקה מסביב למברשת השיניים האומללה וחסרת האונים.
״מעגלים בתוך מעגלים,״ לחשה, וקול שהיה בין גיחוך לציחקוק מר פרץ משפתיה. עיניה התרוממו ופגשו את עיני הדמות שבמראה. עיניים סגולות, נוצצות במוזרותן, שעכשיו בערו בזעם כבוש, בקושי. אלווה הרימה את ידה, נותנת ביטוי לכעסה על ידי התכת המברשת ברצפה ובעיטה בה לקיר הקרוב. לאחר רגע התעשתה, התכופפה להרים את המברשת ושטפה אותה. אחרי זה ציחצחה שיניים, הסתרקה והברישה את כנפיה. אלווה הסתכלה במראה, ובמחשבה שנייה מרחה מעט אודם. היא רצתה להקפיד על הופעה ייצוגית, ממתינה לה פגישה חשובה. בסוף, כדי להשלים את המראה, לבשה חולצה רשמית בצבע כחול כהה, שקיבלה בביקורה האחרון בעיר. בגב החולצה היו שני חורים מעוצבים בצורת כנפיה, ובקצות השרוולים היו רקומים עיטורים בחוט זהב.
אלווה התמקמה בנוחות על אדן החלון הגדול, וכתבה פתק קצר שיסביר לאן נעלמה. כמובן, הפתק לא ירגיע את הוריה, כשיגלו לאן הלכה. אבל הם לפחות לא יזמינו משטרה.
אלווה הדביקה את הפתק על חלון הזכוכית, וקפצה. היא נחתה על הקרקע בקול חבטה עמום, התרוממה וניערה את האבק מבגדיה. באזור הזה, בשעות האור, היא לא יכלה לעוף מבלי שתתגלה. אז היא רצה. נעזרת בשיחים שצמחו לצד כל דרך בקרבת ביתה, ובמיוחד לחד הכביש הראשי. אלווה רצה שפופה לעבר השדות שמחוץ לעיר, שם תוכל להמריא בבטחה. בעודה רצה בשיר המהירות, הרהרה אלווה בשעת היעד שקבעה לעצמה. עשרים וארבע שעות הן לא הרבה זמן, חשבה, ובמיוחד כאשר אני צריכה לעוף לעיר העננים ולחזור.
תוך עשר דקות הגיע לשדות, וחמש דקות נוספות נדרשו לה עד שהצליחה לפלס דרך למקום ממנו תוכל להמריא בנוחות.
ברגע שהייתה בין העננים, לא הרשתה לעצמה אלווה את המותרות שבהתענגות על חומה הנעים של השמש, האוויר הצלול או הראות הנהדרת שהייתה לה, אלא טפחה בכנפיה בקצב הולך וגובר עד שהגיע למהירות המקסימלית שבה תוכל להגיע לעיר העננים מבלי להטיש את עצמה יתר על המידה.