ערפילים-פרק רביעי-משוכתב

אלווה טופפה בעקבה בחוסר סבלנות על הסלע שעליו עמדה, ממתינה שהדלתות המוסתרות בצלע ההר יפתחו. עכשיו עמדה השמש באמצע השמיים. לפי חישוביה, תאלץ אלווה לעוף במהלך רוב הלילה אם ברצונה לא להתמוטט במהלך התעופה, לצנוח כמו אבן לעבר האדמה ולשבור כמה עצמות במקרה הטוב.
בעיקרון, אם החלק היחיד שהייתם רואים מעיר העננים הוא הכניסה אליה, הייתם חושבים שיותר מתאים שיקראו לה עיר ההר. ובאמת, גרם מדרגות לולייני, חצוב בסלע, היתמר מעלה מעלה עד אין סוף. אלווה פלטה קול מחאה קטן, כמעט ששכחה כמה קשה להגיע לעיר העננים. אלווה אחזה במותנה וקיפלה את כנפיה, שעד עכשיו היו פרושות בשביל מניעת נפילה ממדף האבן הגדול יחסית שעליו עמדה. באותו הרגע התחילה לנשוב רוח והיא נחפזה להיכנס לגרם המדרגות, מברכת על ההגנה שקירות אבן מביאים איתם.
במשך זמן רב טיפסה אלווה, והתנשפה. וטיפסה וטיפסה וטיפסה… עד שהיה נדמה לה שעבר נצח מאז שהתחילה לטפס.
בשלב מסוים לא הייתה מסוגלת להמשיך לטפס, שוקיה צרבו והנשימות הכבדות שלה נשמעו היטב בחלל הצר.
אלווה התיישבה על המדרגות, נותנת לעצמה כמה דקות לנוח. כמה דקות שהתארכו לעשר, ואז לרבע שעה, עד שהיה ברור לאלווה שאם לא תמשיך לטפס עכשיו, לא תקום במהלך היום הקרוב. אז היא קמה וטיפסה במהירות. אחרי בערך חמישים מדרגות, פגע בה משב רוח צונן. היא מעדה מעט וקיללה את עצמה על הזמן שבוזבז. אלווה הגבירה את המהירות עד שממש רצה, והמדרגות חלפו מתחתיה בטשטוש. נדמה היה שהזמן עצמו נמתח כשהיא רצה. לאלווה, לא כמו למרבית הערפילים, יש מספר 'כישרונות'. אבל היא עדיין לא מודעת לכולם. היא הגיע לדלת, מתנשפת מעט, וחייכה לנוכח המחזה שנגלה לעיניה, עיר העננים. שכונות שלמות, גני משחקים, חנויות ובנייני מגורים ניצבו מרחפים כמאה מטר מעל פסגת ההר
מאות ערפילים עפו, ישבו בבתי הקפה ודיברו או סתם הסתובבו ברחובות. אף אחד לא דמה לשני מלבד בפרט אחד, לכולם היו כנפיים, אף אחד לא הצטרך להסתיר את עצמו.
עיר העננים היא עיר שלמה שכל תושביה ערפילים, אף אחד לא מסתתר וכולם חיים בשלום, החלום שאלווה לעולם לא תוכל להגשים. בקצה השני של העיר, על קו האופק, ניצב מגדל הזכוכית, נוצץ במלוא תפארתו באור השמש השוקעת. יעדה של אלווה.
היא התכופפה והמריאה בקפיצה מתוך גרם המדרגות הצר, נוסקת לשמיים במהירות. היא התרוממה עד שהייתה בערך כמטר מעל גגות בתי המגורים והחלה מתקדמת לעבר מגדל הזכוכית בקו אווירי, מתפללת שלא יבחינו בה. למזלה של אלווה, תפילותיה נענו. או שבגלל האור המתמעט איש לא ראה אותה. כשהגיע לדלתות הזכוכית הגדולות נקשה פעם אחת, פעמיים, שלוש… בפעם הרביעית גבר בחליפה שחורה ומבט מרוגז פתח את הדלת. ברגע שהבין מי עומדת מולו, נסוגה הרגזנות והתחלפה ביראת כבוד, וניסיונו לקוד קידה מגומגמת הצחיק את אלווה כמעט כמו שהרגיז. אבל המבט בעיניו היה מה שגרם לאלווה לזנוח כל ניסיון של חביבות. המבט שידר הערצה עמוקה, רגש שאלווה מעולם לא סבלה כאשר הוא הופנה אליה.
"במה אוכל לעזור ל-" התחיל הגבר לומר, אך אלווה קטעה אותו ברוגז שלא טרחה להסתיר. "רק תיקח אותי לבוס שלך." אמרה, ולא חיכתה לתשובה. היא עקפה אותו ונכנסה למבנה.
הגבר מיהר להיכנס אחריה, מקפיד לסגור את הדלת אחריו. הבניין הרבה יותר יפה מבחוץ, חשבה לעצמה בביקורתיות. "אז איפה הוא?" שאלה מבלי להפנות את ראשה, עוצרת לרגע כדי לאפשר לגבר להדביק אותה.
"הוא בקומה האחרונה," התחיל לומר הגבר בחשש, "אבל לפני חצי שעה הוא ביקש שאיש לא ייכנס לחדרו…" קולו המודאג גווע כשהבין שדבר מכל מה שאמר לא שינה את רצונה של אלווה. למען האמת, אין פלא שהגבר היה מודאג. זעמו של הבוס שלו היה ידוע לשמצה בכל רחבי עיר העננים, וגם מחוצה לה.
"כמובן." אמרה והנידה בראשה, "הוא מחכה לי. מה חשבת?" היא מיהרה להמריא, משאירה את הגבר הנבוך בקומת הכניסה לתהות מה לעזאזל קרה כאן עכשיו. היא הגיע לקומה האחרונה תוך כחצי דקה בערך, נוחתת על הגשר חסר המעקה שגישר בין שתיים מצלעות הבניין, ומיהרה לדלת הגדולה והראוותנית ביותר שהייתה בקומה. אלווה פתחה את הדלת בפראות, מניחה לעצמה לפרוק מעט כעס בהטחת הדלת בקיר ובהליכה כעוסה למרכז החדר בזמן שהדלת נטרקת בהדהוד משביע רצון מאחוריה.
ושם, מואר באור השמש הגוועת, כשכנפיו העצומות מסתירות את מרבית נוף, עמד בגבו אליה האיש שאיתו רצתה להיפגש.