ערפדית תיכוניסטית – פרק 2
היי, זו אני שירן. בפרק הקודם הפסקנו כשפניתי להכנס לכיתה. ניכנסתי לכיתה והתנגשתי עם נועה, מלכת הכיתה.היא פשוט כל כך זעמה עלי, ש… "תגידי לי, מה יש לך?!?!" היא צווחת, שכל השכבה תשמע. היא עשתה את התנועה הזאת עם היד שהיא כאילו תוקעת לי את היד בפרצוף, אבל עוצרת בפיתאומיות, מסתובבת סיבוב של 180 מעלות בבת אחת והולכת לחברות שלה. הן צוחקות עלי תמיד. אבל הפעם – כמעט בכיתי. מה יש להן? עדיף שהן לא יסתובבו איתי בקניון וזה, אבל בלי קללות העולם היה יותר נעים… אך מה אפשר לעשות? אילו החיים….
אני מתיישבת במקום שלי עם דמעות, בוכה בשקט, ופתאום נופר, הילדה הכי נחמדה (אלי בכל אופן) בשכבה, ניגשת אלי. "שירי, את בסדר?" אני לא עניתי. כאילו לא היה שם אף אחד. "שירי, תשכחי מהן. הן סתם רעות. נו אז מה אם את לא מקובלת? את מיוחד, את חמודה…" זה באמת עודד אותי. קמתי מהכיסה. הסתכלתי לה בעיניים כמה שניות, וכך גם היא. אמרתי לה "תודה" ושאלתי האם היא רוצה לבוא איתי לקניון (גם ערפדיות צריכות לבלות קצת בקניון לא?) . היא ענתה בחיוב. כמה נעים כשיש משהו שנחמד אליך בין כל המקובלות האלה…
תגובות (1)
אני ממליצה לך לחזור על ההערות שכתבתי לך בסיפור הקודם (כמובן שהן כולן בגדר המלצה).
חוץ מזה, אני מאוד נהנת מהעלילה המתפתחת לאיטה, וכמובן מהדמות הראשית והמתוארת היטב להפליא.
ממני: ליסה.