'ערסית'- פרק חמש\מזהירה מראש-יש פה קטעים מעט קשים!

המסיבה בשישי דווקא התחילה נחמד. אני ותמרה, הדר, וחבורה של בנות שקטנות מאיתנו בשנה. אנחנו היינו רק בקומה הראשונה, קומה גדולה עם סלון גדול, מטבח, שירותים וסטודיו לציור בשביל אמא שלה. הקירות צבועים בתכלת בהיר והסלון כולו בנוי מאפור, לבן ותכלת. הגענו בשעה שמונה, והדר הגיעה בשמונה וחצי. היה כיבוד ושתייה קלה, ואני ותמרה החלטנו לחזור הביתה באחת עשרה. יצאנו מהבית של הדר והתחלנו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. מהבית שמול ביתה של הדר עלו קולות של מוזיקה חזקה והרבה צעקות. לפתע הדלת נפתחה ושני בחורים יצאו משם, מתנדנדים בהליכתם.
"תמרה," לחשתי. היא הסתובבה אליי. "תהיי בשקט." היא הינהנה. שני הבחורים נראו לא הרבה יותר גדולים מאיתנו, והם צעקו וצחקו בקול רם. הם לא הבחינו בנו.
"היי, אני מכירה אותו." אמרתי והצבעתי על אחד מהם, מקמטת את מצחי ומנסה להזכר מאיפה אני מכירה אותו. "רותם שטרית! הוא חבר של דור! אולי זה אומר שגם דור במסיבה הזאת," אמרתי.
"רוני, הם באים לפה." אמרה תמרה בחשש כששני הבחורים כנראה הבחינו בנו והתקרבו לתחנת האוטובוס. הם התקרבו עד שנעמדו מולנו, שניהם הם חיוך מטומטם על הפנים ובקבוק בירה ביד.
"מה אתן עושות פה לבד? אתן לא יודעות שמסוכן כאן," אמר הבחור שלא הכרתי בחיוך שיכור ומשך את המילה האחרונה בפיו.
"אנחנו לא לבד. חבר שלי תכף מגיע." אמרתי בניסיון להפגין אומץ. לבי החל לדפוק במהירות.
"אני לא חושב," אמר רותם שטרית והתקרב אליי. אני יכולה לספר לכם שבאותו הרגע הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להקרע מחזי ולהתחיל לדפוק פה על המדרכה לצידי. העיניים שלי התמלאו בדמעות לא רצוניות ככה שגם לא ראיתי כלום והגוף שלי קפא כאילו עמדתי בתוך מדבר קרח מהרגע שנולדתי. האוזניים שלי נאטמו לסביבה והדבר היחיד שהבנתי ממה שקורה סביבי זה שעצם גדול מתקרב אליי. אחרי כמה דקות הוא כבר היה כלכך קרוב שיכולתי להריח את הכמויות שהוא שתה. שכחתי לגמרי מתמרה והדבר היחיד שידעתי הוא שהילד הזה עומד לעשות איתי משהו, וזה לא יהיה משהו טוב. הוא הושיט את ידו לעברי ומישש את החזה שלי, הפה שלו נצמד לשלי וטעם מלוח של דמעות ואלכוהול מילא את פי. ידי קפואות לצד גופי ואני כמו משותקת. אני זוכרת יד משתחלת מתחת לחולצה שלי ובתוך המכנס, ואז צעקות, ואז דם וכבר אף אחד לא נגע בי. העיניים שלי עוד היו מטושטשות והאוזניים שלי אטומות, אך מולי ראיתי צללית של בחור מושיט אליי יד. בלי לחשוב בכלל או לדעת מה אני עושה, היד שלי נקמצה לאגרוף ואז נשלחה אל הפנים שלו. בשנייה שהיד שלי נגעה בפניו חזרתי להיות צלולה, ואז קרסתי אל הרצפה בעייפות כאילו הרגע סיימתי לרוץ עשרה קילומטרים. הלב שלי עדיין דפק באותה עוצמה. הבחור שעמד מולי קודם עכשיו התיישב מולי על הרצפה בעדינות ובשקט, כשהאף שלו מדמם והוא ממלמל משהו. רק אחרי בערך חצי דקה שישבנו ככה הצלחתי להבין מה הוא אומר, "רוני, זה עומר. אל תדאגי, אני שומר עלייך, אל תדאגי, הכל בסדר. רוני, זה עומר." העיניים שלי התבהרו וראיתי מולי שיער בלונדיני ואף מדמם.
"האף שלך…" מילמלתי וניסיתי להרים את ידי לעברו, אך היא נשמטה בחזרה לצידי גופי. "זה אני עשיתי?" הדמעות שלי עדיין זלגו ללא שליטה, אפילו בלי ששמתי לב.
"הכל בסדר," הוא חייך ומחה בעזרת גב ידו את הדם. "איך את מרגישה?" הוא שאל בדאגה והגבות שלו התקמטו.
פתאום הבזיק בי זכרון, "תמרה!" צעקתי, והסתכלתי סביבי. היא לא הייתה שם. הסתכלתי מסביב בטירוף בחיפוש אחריה, ואז קמתי במהירות וקרסתי שוב אל הרצפה.
"הכל בסדר." עומר אמר ותפס בידיים שלי, מכריח אותי להסתכל עליו. העיניים שלו החדירו בי בטחון. "היא בסדר. היא שם עם החברות שלכן." הוא אמר והצביע וכשהפנתי את מבטי לעבר המקום שהצביע אליו ראיתי את הדר ואת תמרה ואת שאר הבנות.
"איך את מרגישה רוני?" שאל עומר שוב, מסיט את מבטי מהבנות אליו בחזרה.
מצמצתי. איך אני מרגישה? כאילו חיללו אותי. כאילו אני לא כאן בכלל. כאילו אני משקיפה על כל הסיטואציה ממליון קילומטרים למעלה. "כאילו אני מתה." אמרתי. לאט לאט המודעות שלי לעולם חזרה, כאילו הייתי בחוץ, מתבוננת, ועכשיו אני חוזרת לגוף שלי לאט לאט ומקבלת את כל התחושות בחזרה שאיבדתי כשהייתי בחוץ. שמתי לב כי כואבות לי הברכיים מהישיבה המאומצת שבה ישבתי, שמתי לב שהלב שלי כבר לא דופק כמו קודם, שמתי לב שהידיים שלי קמוצות לאגרופים על הברכיים שלי ושיחררתי אותן לאט רק כדי לגלות סימני ציפורניים מסורטטים בדם על כפות הידיים שלי. שמתי לב שהשיער שלי פרוע ושדופק שלי הראש כאילו מישהו עם פטיש עומד בפנים ודופק על הדפנות. ושמתי לב גם שהדמעות לא מפסיקות לזלוג, כאילו העיניים שלי הן מעיין אינסופי של דמעות מלוחות.