'ערסית'- פרק ארבע

ביום חמישי קמתי כהרגלי בשעה חמש וחצי בבוקר כדי לעשות יוגה יחד עם אמא שלי. סיימנו בשש ורבע, וירדתי למטה לשתות מיץ ולקחת ויטמנים (כן, אמא שלי די דפקה אותי. אולי עופרי צודק כשהוא אומר שאני נהיית כמוה. אבל היא משוגעת, ואני עדיין לא.)
"תגידי, ראית את עופרי לאחרונה?" היא הופיעה מאחורי והפתיעה אותי, אחרי שהתקלחה והתלבשה במדי עורכת הדין שלה. מצצתי את הקשית שבעזרתה שתיתי את המיץ ושתקתי. בואו לא נכנס לזה שהיום- יום חמישי בבוקר, הוא נסע בשלישי בבוקר- היה היום הראשון שהיא פנתה אליי בקשר אליו, ונתייחס לזה שלא היה לי מושג מה להגיד לה. אני לא שחקנית כזאת טובה, אז מצצתי את הקשית, מנסה להרוויח זמן ולחשוב על משהו טוב. בסוף החלטתי להכחיש.
"לא." אמרתי. "הוא לא אצל אדווה?" הנחתי את כוס המיץ על השולחן ועקפתי אותה בדרכי חזרה למעלה, מתחמקת מיצירת קשר עין.
"רוני…" היא אמרה והסתובבתי בתמימות. "אם תשמעי משהו אז תגידי לי, נכון?" מעט יאוש חדר לקולה החסר רגש בדרך כלל. טוב הנה הוכחה לעופרי שהיא לא לגמרי חסרת לב.
"אני יודעת שהוא בסדר," אמרתי בזהירות. היא רק התבוננה בי בעיניים עגולות, עיניים שנראות בדיוק כמו שלי, וחיכתה שאמשיך. כשזה לא קרה היא נאנחה ועיניה נתנו לי אישור לעלות למעלה. לא ביזבזתי זמן וקפצתי על המדרגות, מדלגת במהירות למעלה.
"איפה עופרי?" פגשתי את מאיה בקצה המדרגות, נמצאת בנקודה שמאפשרת לה לראות ולשמוע את מה שאני ואמא דיברנו.
לא ידעתי אם אפשר לסמוך על מאיה, אבל בסוף החלטתי שאחרי הכל אנחנו שלושתנו מול אמא, ואין מצב שהיא תבגוד בנו. "באילת." עיניה החומות של מאיה נפקחו לרווחה, אבל אני התעלמתי ונכנסתי לחדר שלי. בניגוד אליי ואל עופרי, שיצאנו כמו אמא, מאיה דומה לאבא שלי. ההורים שלי התגרשו לפני ארבע שנים, עוד גורם בתחילת השגעון של אמא בכל הקטע של ספורט והקשחת הלב שלה לחלוטין. לשניהם, מאיה ואבא שלי, יש עיניים חומות כהות ושיער חלק לגמרי וכהה גם הוא. גם צבע העור שלה כהה וניכר בה השורשים הברזילאים של אבא שלי. בגלל שאבא שלי לא חי איתנו- אחרי שההורים שלי התגרשו הוא עבר לקנדה עם החברה החדשה שלו- כשאנחנו הולכים ברחוב יחד אפשר לחשוב שמאיה מאומצת. אמא, עופרי ואני כולנו עם שיער חום ועיניים כחולות\ירוקות ועם גוון עור לבן בהיר, ואז מאיה עם העיניים הכהות שלה והעור השזוף.
אחרי שהתקלחתי והחלפתי בגדים לג'ינס וסווטשירט עם סמל בית הספר וסירקתי את השיער שלי כך שיסתדר, לקחתי את תיק בית הספר שלי ויצאתי החוצה בלי להביט באמא שלי עוד פעם. הלכתי לכיוון התחנה, וכמובן שתמרה הגיעה לשם כבר לפני. היא נראתה מסודרת כתמיד, עם השיער הכהה שלה האסוף בצמה הדוקה שמתחילה קצת מאחורי קו המצח שלה, ג'ינס כהים וחלקים ומעיל עם כובע פרווה בצבע חום בהיר. היא חייכה כשראתה אותי והתיישבתי לידה. בגלל ש'עתיד' הוא בית ספר מחוזי ולא עירוני, מעט מאוד תלמידים מרחובות לומדים בו. יש את תמרה ואותי, ארבעה נערים ונערה משכבה י'ב, נער אחד משכבה יא', נער ונערה משכבה ט', ושלושה בנים משכבה ח'. לנערה משכבה ט' קוראים הדר משה והיא חברה טובה שלי ושל תמרה. האוטובוס הגיע באיחור אופנתי ואני ותמרה עלינו והתיישבנו במושב זוגי. האוטובוס היה ריק כרגיל. הדר קלטה שעלינו והתיישבה במושב לפנינו, ואז התרוממה כשבטנה דבוקה למשענת הכיסא וראשה מציץ מעליו. יש לה שיער בלונדיני כהה וגשר בשיניים.
"בוקר טוב," היא חייכה. שתינו בירכנו אותה בחזרה בחיוך. סיפרתי להדר ולתמרה על איפה שהייתי ביום שישי ועם מי, ותמרה נראתה מזועזעת והדר מתלהבת.
"אני לא מאמינה שיצאת איתם." אמרה תמרה וניענעה בראשה והצמה שלה התנדנדה מצד לצד.
"את ממש מגזימה, כאילו שאת לא היית יוצאת איתם אם דור סלעי היה מציע לך לצאת איתם." אמרה לה הדר בתוכחה. תמרה שתקה לרגע, "דור סלעי לא כזה חתיך כמו שאת מתארת אותו. נכון רוני?" אמרה תמרה ושתיהן הסתכלו עליי.
"הוא הרבה יותר," אמרתי בחיוך קטן והדר חייכה חיוך ניצחון. "גם עומר מדינה כזה חתיך במציאות? בתמונות הוא בהחלט כן." שאלה הדר בהתענינות. "כן, הוא כן." חייכתי והנהנתי.
"גם אני רוצה לצאת בשישי בערב עם עומר מדינה ודור סלעי." יללה הדר.
"ואל תשכחי את גל בוקמי," הזכרתי לה.
"אוי, אני לא אוהבת אותה." אמרה תמרה והחמיצה פנים. הגענו לבית הספר בשעה שמונה, והעברנו את רבע השעה הנותרת בשתיית קפה בקפיטריה. יום הלימודים היה מייגע וארוך, והתחיל בשעתיים פיזיקה, המשיך בשעתיים מתמטיקה ואז שעתיים מגמת מחשבים ולסיום שעה היסטוריה. אחרי הלימודים תפסה אותי ואת תמרה חברה של הדר משכבה ט' בשם הילה מזרחי.
"תמרה, רוני." היא קראה לנו וגרמה לשתינו לעצור, ואז התקדמה לעברנו.
"ביום שבת יש להדר יום הולדת ורצינו לארגן לה מסיבת הפתעה בשישי בערב בבית שלה. אנחנו יודעות שאתן חברות, אז חשבתי להזמין אתכן גם. זה גם ברחובות, אז תוכלו להגיע. מה אתן אומרות?" שאלה הילה וגילגלה קווצה משיערה על אצבעה, ונראתה מעט לחוצה, מעבירה את מבטה מתמרה אליי.
"נבוא," אישרתי בחיוך.
"יופי!" בפניה נראתה הקלה. "אז זה בתשע בערב מחר בבית שלה, נתראה." אמרה הילה והתרחקה מאיתנו בנפנוף יד.
"אז כנראה שיום שישי הזה שלך לא יהיה מרגש אמנם כמו הקודם, מלא בטטניקיות מתלהבות." אמרה תמרה בגיחוך ושתינו התקדמנו לכיוון האוטובוס. אני לא אגיד לכם עדיין מה היה שם, אבל רק תדעו שתמרה טעתה.