'ערסית'- פרק אחד

"רוני…" הקול של דור סלעי בוקע מהטלפון הנייד שלי.
השעה היא תשע וחצי בערב יום שישי.
"אתה בא אליי או שאני אלייך?" שתדעו שאני באמת לא מסוג הבנות האלה. אבל דור הוא מקרה מיוחד. אני לא עומדת בפניו.
"בואי אליי, אחותי בבסיס." הוא אומר והלב שלי מתחיל לדפוק. אני מנתקת את הטלפון, מסדרת את השיער מעט, נועלת נעליים ויוצאת מהבית. מהתחנה הקרובה לבית שלי יש אוטובוס לתחנה קרובה לבית של דור סלעי, והנסיעה לוקחת עשר דקות בערך. היא עולה שש וחצי שקלים. מחיר שבזמן האחרון אני משלמת פעם ביומיים בערך. אני יודעת שכל הבנות אומרות את זה, אבל אני יכולה להגיד שאני באמת לא אחת שעושה דברים כאלה.
אני ודור, על פני השטח, אין בינינו כלום. גם שני אנשים שאף אחד לא היה חושד שיש ביניהם משהו. רוני פרנקל, כיתה י', הכי אשכנזייה שתכירו, בכל המובנים. שיערי חום וגלי, באורך ממוצע, עיניים כחולות\ירוקות ועור לבן כמו סיד. אני לומדת מתמטיקה חמש יחידות ומדעים מוגבר, עם מגמת מחשבים ומגמת פיזיקה. דור סלעי, מרוקאי חתיך בכיתה יא'. יש לו שיער כהה וארוך ועיניים ירוקות, מה שגורם לו להראות מדהים פי חמישים בערך עם העור הממש כהה שלו. הוא משחק כדורעף איזה חמש פעמים בשבוע, ונראה בהתאם. שנינו גרים ברחובות. אבל אם תשאלו מישהו רנדומלי, "היי אדוני, אתה ידוע במקרה מי זה דור סלעי?" רוב הסיכויים שתקבלו תשובה חיובית. לעומת זאת אם תמצאו מישהו שיכיר את השם רוני פרנקל (החנונים ממגמת המחשבים לא נחשבים באמת.), זה יהיה מאוד מפתיע.
בגלל זה אנחנו גם יכולים להפגש בלי שאף אחד ידע או יגיד משהו עלינו. הסיפור בינינו התחיל בערך לפני חצי שנה. נפגשנו במסיבה, המסיבה הראשונה שאי פעם הרשתי בה לעצמי להשתכר. כשקמתי בבוקר חשבתי שעשיתי את טעות חיי ולא זכרתי כלום. כעבור כמה ימים קיבלתי הודעה שאומרת, "יש לי בית ריק. רוצה לבוא?" עכשיו כמו שאמרתי קודם, ואני מקווה שיכולתם להסיק בעצמכם, אני לא מהבחורות שמקבלות הודעות כאלה. כמו כל בחורה אחרת ברחובות שנמצאת בשנתון שלי (או מעליי, או מתחתיי, או בעצם בערך כל אחת.) אני יודעת מי זה דור סלעי ואיך הוא נראה. עכשיו, אם דור סלעי שולח לך הודעה ואומר לך שיש לו בית ריק והאם את רוצה לבוא, את בדרך כלל (ובבדרך כלל אני מתכוונת תמיד) לא אומרת לא. אז אמרתי כן. למען האמת, אני לא באמת מתחרטת על זה. או על המפגשים שלנו. דור לא לומד בבית הספר שלי, וזה אומר שחוץ מהמפגשים שלנו, אני לא פוגשת אותו כלכך.
אל תחשבו עליי דברים נוראיים עכשיו! אני מעדיפה לא לספר לכם מה אנחנו עושים (את הפרטים האלו אני אשאיר ביני ובין דור.), אבל כדי שלא תחשבו עליי שום דבר, אגיד לכם שאנחנו לא שוכבים (מגיעים מאוד קרוב, זה כן, אבל לא שכבנו באמת מעולם).
אני לומדת בבית ספר למדעים שנקרא 'עלה' (איך לא ניחשנו? אתם בטח שואלים את עצמכם.) ודור סלעי לומד בעירוני ב' רחובות. אני לא יודעת איזה מגמות הוא לומד.
לבית הספר שלי מאוד קשה להתקבל, ובגלל זה אנחנו מעט מאוד בשכבה. יש לנו ארבע כיתות של שלושים תלמידים בערך בכל כיתה. אני משערת שבעירוני ב' יש לפחות שבע כיתות.
יש ילדה אחת מהכיתה שלי, שגם גרה בשכנות אליי, ואנחנו לוקחות את אותו האוטובוס לבית הספר כל בוקר. אפשר להגיד שהיא החברה הטובה ביותר שלי. קוראים לה תמרה מיכאלי. היא מחוננת, ויש לה שיער שחור ועבה שהיא בדרך כלל אוספת בצמה הדוקה, ועיניים חומות וממש גדולות. היא יותר גבוהה ממני, וגם רזה יותר.
בכיתה המקבילה יש ילדה שקוראים לה איילה כהן, ויש לה שיער בלונדיני עם תלתלים ועיינים חומות שנתונות מאחורי משקפיים עם מסגרת שחורה ועבה. תדמיינו מישהו, שכל מטרת חייו היא להראות לכם שהוא יותר טוב מכם, שהוא יותר מוצלח, ושאין דבר שאתם יכולים לעשות שהוא לא יכול לעשות טוב יותר. עכשיו תשימו על המישהו הזה תלתלים בלונדיניים ומשקפיים, וקיבלתם את הסיוט שנקרא איילה כהן.
אחרי ההקדמה הזאת על החיים שלי, אפשר לחזור אל שגרת היומיום שלי שמלאה בדור סלעי.
לקחתי את האוטובוס ונסעתי עד לשכונה שלו. תמיד כשאני עומדת מחוץ לבית שלו, לוקח לי כמה שניות לאזור אומץ ולהכנס. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, אמרתי לעצמי שמותר לי, כי אני כבר בת 16 עוד מעט, ושפעם אחת זה לא נורא. היום זאת הפעם העשרים וארבע. דור גר בבניין קומות נמוך יחסית, והדירה של ההורים שלו היא בקומה השלישית שהיא הגבוהה ביותר. אני גרה בבית פרטי בשכונה הרבה יותר עשירה משלו (בלי התנשאות או משהו, אבל זאת עובדה). הגעתי לקומה השלישית במעלית, אחרי שלא הפסקתי לוודא שהשיער שלי נראה בסדר, או שהאף שלי לא מחוצ'קן מדי, או כל מני דברים מסוג זה. הגעתי לקומה השלישית, והלכתי עד לסוף המסדרון לדלת חומה עם שלט אדום דהוי שעליו כתוב באותיות שחורות 'סלעי'. דפקתי בדלת, ואז עצרתי את נשמתי. הוא פתח אותה כעבור רגע, לובש ג'ינס שגדולים עליו בכמה מידות ובשל כך משתלשלים ממותנו בצורה סקסית, ועם סווטשירט בצבע בורדו עם המילים 'NIX' עליו. ציינתי כבר שהוא נראה טוב ברמה שגורמת לך לעצור נשימה לרגע? הוא חייך כשראה אותי והעיניים האלה שלו ברקו, ואז הוא חיבק אותי והצמיד את השפתיים שלו לשלי בעדינות. עצמתי עיניים ונתתי לעצמי לטעום אותו. זה היה פנטסטי.
"התגעגעתי אלייך." הוא לחש לי. שקרן. הוא לא התגעגע אליי, אבל למי אכפת.
"את נראית טוב היום." הוא המשיך להחמיא לי אחרי שלא הגבתי. נשמתי את הריח של השמפו שלו, וכשהייתי ככה בידיים שלו, הרגשתי ממש כאילו אנחנו מאוהבים. אבל אז הוא התנתק מהחיבוק והסתכל עליי, ואז החיוך המוכר שלו הופיע, וההכרה בזה שאנחנו לא מאוהבים, ואנחנו לא ביחד, הכתה בי.
"את רוצה משהו לאכול? לשתות?" הוא התנהג כמו ג'נטלמן, כאילו לא הזמין אותי לפה רק כדי להתחרמן איתי.
"מים, תודה." אמרתי בחיוך קל והלכנו שנינו למטבח, מציגים את ההצגה המזויפת הזאת כל פעם מחדש.
"איך לאחותך בבסיס?" שאלתי אותו אחרי שהגיש לי את כוס המים והתיישב מולי סביב שולחן האוכל.
"ממש טוב, אני חושב. יש לה חבר עכשיו, מנהל הפלוגה שלה." הוא אמר והעביר יד בשיערו הארוך.
"ומתי היא משתחררת?" המשכתי לשאול.
"אמורה להשתחרר עוד ארבעה חודשים." הוא חייך חיוך קטן. לאחותו קוראים דנה והיא נראית בערך כמוהו רק עם עיניים פחות מהפנטות והרבה פחות שרירים. שניהם הילדים היחידים בבית. אמא שלהם היא עובדת סוציאלית ואבא שלהם מנהל מחלקה באיזה משהו של הייטק.
"רוני, רוצה נצא לפגוש את החברים שלי?" הוא שאל וגרם לי להרים את העיניים במהירות לעברו בהפתעה גמורה. להכיר את החברים שלו? אבל…
"אבל… אנחנו לא ביחד או משהו…" אמרתי, מהוססת הרבה יותר ממה שהתכוונתי להשמע.
הוא משך בכתפיו, "כן אבל היום יום שישי, ואני רוצה לצאת, ואת כבר פה, אז חשבתי שאולי תרצי להצטרף."
"אה…" מיצמצתי עוד פעם. למה זה קורה? למה הוא לא יכול היה להתמזמז איתי כמו פעמים קודמות ואז אני אקח אוטובוס חזור ולא נשמע אחד מהשני עד לפעם הבאה?
"טוב." שמעתי את עצמי אומרת. רוני פרנקל עומדת לצאת עם החברים של דור סלעי. האנשים שהיו שומעים את זה (בהנחה והיו יודעים מי אני בכלל), היו צוחקים.
דור חייך וקם מהכיסא ואני אחריו. הוא שם נעליים, לקח טלפון ומפתח ושנינו יצאנו החוצה מהדירה הקטנה.
"לא מביך אותך שחברים שלך יראו שאנחנו מסתובבים ביחד?" שאלתי וקימטתי את מצחי כשנעמדנו ליד המעליות.
"למה שזה יביך אותי?" הוא שאל והסתובב אליי ומבטו שואל. לא ידעתי מה לענות. כי אני ואתה לא באותה ליגה? כי אני גאונה שאוהבת מדעים ומחשבים, ואתה והחברים שלך לא מזכירים אותי בכלל?
"לא שיקרתי כשאמרתי שאת נראית טוב היום." הוא אמר וחייך אליי חיוך קטן. המוח שלי התערבל. מה הוא עושה? ממתי הקשר בינינו הוא יותר מסטוץ רגיל? קרה משהו שפיספסתי?
בזמן שירדנו במעלית שיחזרתי בראשי את הפעמים שבילינו יחד החודש. רובם היו בערב, וכשאני חושבת על זה הם באמת הכילו יותר דיבורים מהפעמים הקודמות. גם שיחזרתי את השינוי בהופעות שלו. זה היה נראה כאילו הוא אולי אפילו מנסה להרשים אותי. סילקתי את המחשבה הזאת מהראש שלי. למה שהוא ינסה להרשים אותי? אמרתי לעצמי שאסור לי לשקוע בקשר הזה יותר מדי.
יצאנו מבניין הדירות והלכנו לכיוון ההפוך מתחנת האוטובוס, משמע מקום שלא הייתי בו מעולם. רק עכשיו שמתי לב שהבגדים שלי לא כלכך תואמים יציאה ביום שישי בערב; לבשתי ג'ינס בהיר ואת הסניקרס הישנות והאדומות שלי, עם טי שרט חלקה ואדומה ומעל סווטשירט של הצופים. אספתי את השיער המשעמם שלי לקוקו גבוה.