ערי השלווה – פרק 1 (18+)

בעקבות תיאורים מיניים – הסיפור מומלץ לקריאה מגיל 18+
ערי השלווה – פרק 1

אני שוכב על המיטה שלי בחדרי הצפוף שנמצא בעמק המחתרת השלישית. בשבועיים האחרונים אני לא מתפקד כמו שצריך, אני בקושי אוכל, לא מתקשר ולא מוכן לצאת מהחדר. לא משנה כמה פעמים נכנסו לכאן אנשים וניסו לגרור אותי בכוח, אפילו הביאו לכאן את אחד המורדים מהעמק שהיה בעברו פסיכיאטר שינסה לעזור לי להתמודד עם המצב. אני לא צריך שיעזרו לי להתמודד עם המצב, אני יכול להתמודד איתו לבדי טוב מאוד. וכרגע אני מרגיש צורך להתנתק מהכל.
לפני שבועיים, שראיתי את הבניין הגבוה בן ה-55 קומות של אורי בר-לב, מי שהיה אחד מהשרים המשפיעים בממשלה, מי שהיה אהובי, מופצץ ומתרסק מול עיני, כשאהובי נמצא בקומה העליונה, זה גרם לי לזעזוע שאני לא יכול לתאר במילים. אם אוסנת, העוזרת האישית שלו לא הייתה מגיעה ומצילה אותי, סביר להניח שהייתי נהרג על ידי אותם אנשי צבא שהגיעו לאזור כמה דקות אחרי ההפצצה של הבניין.
המצב במדינה רע. קיוותי בתוכי, שלמרות שאורי תמיד אמר לי שהמהפכה שאנחנו רוצים לעשות לא תיקח מהיום למחר, וזה יכול לקחת תקופה ארוכה, תמיד אהבתי לדמיין בראשי שזה יהיה עניין של כמה ימים ספורים, לא עניין כזה ארוך. הפצצות של מתקנים של הממשלה, גנבת רכבים מהממשלה, פריצה לכנסת ועוד דברים שעשינו בשבועיים האחונים לקחו מאיתנו מחיר גדול. אלפי אנשים שהיו במחתרות שלנו נהרגו, וגם הרבה אנשים חפים מפשע, שנקלעו סתם ככה לקרב של יריות בין המורדים לחיילים ברחובות או שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא מתאים.
בטי – האחיינית של ניבין, ראש הממשלה, מי שהייתה חלק מאנשי עמק המחתרת שלי לפני כשבועיים, בגדה בנו כשהעבירה מידע לראש הממשלה על עמקי המחתרות ועל אורי בר לב, בגללה אורי מת. היא חייבת לשלם את המחיר הזה. והיא תשלם אותו. למזלנו, היא התגלתה כדיסלקית כשהיא גררה את אנשי הצבא למקומות במדבר שחשבה שעמק המחתרת נמצא שם. היא לא זכרה במדויק איך להגיע, ולהגיד לזכותה של המדינה הזאת שיש לנו הרבה שטחים לא מיושבים.

הממשלה יודעת עלינו לא מעט. היא יודעת שאורי מימן את כל המהפך, היא יודעת שיש 3 עמקי מחתרת, שיש לנו הרבה נשקים ואמצעים כלכליים. הם יודעים עלי, בטי סיפרה להם, על טומי ועל איתן הם לא יודעים כי בטי לא הכירה אותם ואני אף פעם לא מצאתי זמן מתאים לספר לאנשי המחתרת שיש עוד אנשים כמוני בעמקי המחתרת האחרים, ובעזרתם אנחנו מתקשרים ומתואמים.
מאז הישיבה שנעשתה במבנה של אורי, רגע לפני שהמרד יצא לדרך, לא ראיתי את טומי או איתן. היחסים ביני לבין איתן לא היו היחסים הכי טובים כשראיתי אותו לאחרונה, הוא תפס אותי עם אורי, הוא לא טיפש והוא הבין את מטרת הפרידה שלי ממנו. הוא הבין שעזבתי אותו לטובת גבר אחר, והוא אכול בטח מבפנים, לא יודע אם בגדתי בו או היחסים שלי עם אורי התחילו אחרי הפרידה. אני מאמין שהוא יודע את האמת, הוא יודע שהנשיקה שלי ושל אורי הייתה בזמן שהייתי איתו. הוא יודע הכל, הוא תמיד חשד מה אני עושה הרבה זמן אצל אורי, ועכשיו הוא יודע את האמת.
אני יודע שאיתן וטומי מתקשרים עם אנשי המחתרת כאן, למזלם של "המחתרת השלישית" שאני אחראי עליה, יש להם את אחמד שנמצא כאן ולוקח את העיניניים בזמן שאני לא מתפקד כל כך לאחרונה. גם אוסנת הצטרפה להתגורר במחתרת אחרי שהיא סומנה כמטרה על ידי הממשלה. היא יושבת רוב הזמן עם אחמד ועם מקסים, מי שהיה השומר האישי של אורי ונהפך לשמור עלי בפקודתו של אורי.
ההורמונים בגוף משתוללים בי. וברגעים האלו זה הדבר שהכי מפריע לי שאורי כבר לא בחיים. הוא פתח לי דלת לעולם הזה, לעולם המיני. לעולם האינטימי. וברגע שהדלת הזאת נפתחה היא לא יכולה להיסגר, ושהצרכים האנושיים גוברים בי אני מוצא את עצמי נוגע בי. למרות שאני נגעל מזה, אני לא אוהב לגעת בעצמי. אני מרגיש דוחה שאני עושה את זה. אני מרגיש שאני בוגד באורי, לא משנה איפה הוא נמצא, אני יודע שהוא רואה את זה. השאלה אם הוא מבין אותי או שאולי הוא מאוכזב ממני. מאוכזב ממה שנהפכתי אחרי המוות שלו. כל העמקי מחתרות היו שלו, הוא החליט לצרף אותי לשם מיוזמתו, ועכשיו אני הורס את זה. הוא סמך עלי, ואני נכשלתי.

דלת החדר שלי נפתחת. מקסים עומד שם עם שומר נוסף במדים שלהם. למרות המלחמה הנוכחית הם לא החליפו את החליפות השחורות שבהם הם מתהלכים.
"דון, אתה צריך לבוא איתנו עכשיו" אומר מקסים.
"אני לא בא איתכם" אני עונה בלי להסתכל אליהם. עיני בוהות בתקרה ואני מחכה שהם יעזבו אותי, אבל עם זאת בתוכי אני רוצה שהם יהיו כאן וילחמו עלי.
"זאת לא הייתה שאלה" אומר מקסים, "אתה צריך לבוא איתנו עכשיו, קוראים את הצוואה שאורי השאיר ואתה חייב להיות חלק ממנה"
"אני לא חייב להיות חלק מכלום"
"אתה כן. השם שלך מופיע שם, ואתה צריך להגיע עכשיו – אנשים מכובדים מחו"ל הגיעו עד לכאן, לקחו את הסיכון שלהם בשביל להקריא את הצוואה הזאת"
השם שלי מופיע בצוואה של אורי. למרות שאני מכיר אותו תקופה יחסית לא ארוכה, הוא עדכן את הצוואה הזאת והוסיף אותי לשם. הוא החליט להוריש לי משהו, ואני לא יודע מה זה. אני לא יודע מה הוא רוצה להביא לי.
"אני לא בא" אני מתעקש.
אורי מתקדם אלי עם השומר השני, כל אחד מהם תופס את ידי והם מתחילים לגרור אותי מהמיטה בכוח. אני מתעמת איתם אבל זה לא עוזר, הם חזקים ממני והם לא מוותרים. אולי הגיע הזמן באמת להשתמש בכוח איתי, כי אחרת סביר להניח שלא הייתי זז לשום מקום.
הבגדים שלי מסריחים כי אני לא נוהג להתקלח הרבה כאן. כשאני מתרחץ זה רק כאשר הגוף שלי באמת לא יכול לסבול את הסירחון של עצמו כבר. מקסים והשומר השני גוררים אותי לחדר הרחצה, הם מפשיטים אותי ומקלחים אותי נגד רצוני. אני מתעמת איתם, אבל מקסים מתחיל לצרוח עלי כאילו הייתי ילד בן 3 שצריך לחנך אותו. הם מלבישים אותי בבגדים הניקיים הראשונים שהם מוצאים בחדר שלי, ג'ינס וחולצה אדומה. הם מסרקים את השיער הבלונדיני שלי שיראה טוב וממשיכים לגרור אותי מהמסדרון. בשלב מסוים הם עוזבים אותי כשהם רואים שאני כבר לא מתנגד ואני הולך אחריהם, בכל זאת הם הצליחו להוציא אותי מהמחדר הזה, והסקרנות כלפי הצוואה של אורי החלה לגבור בי.
כשאני יוצא מהחדר ועובר במסדורונות, אני רואה הרבה אנשי מחתרת שמביטים בי. הרבה זמן אנשים לא ראו אותי ואת פרצופי, חלק מחייכים אלי ואפילו שואלים לשלומי. אני מנסה להסתיר מהם את כל מה שעבר עלי בתקופה האחרונה, אף אחד מהם לא יודע את מערכת היחסים שלי עם אורי, למען האמת רוב האנשים לא מודעים לכך שאורי אהב גברים. היו שמועות בעבר, אבל הם היו רק שמועות בגלל שאורי לא היה נשואי למרות גילו והמראה הנחשק שלו.
חלק מהאנשים שנמצאים במחתרת פצועים. אני מביט בחלונות של המרפאה במחתרת ורואה שכמעט כל המיתות מלאות באנשים בדרגות פצעים שונות. המקרה המזעזע ביותר שיצא לי להבחין מהחלון זה לראות אדם כשידו הימינית קטועה ורגלו השמאלית חתוכה.
"מה קרה להם?" אני ממלמל למקסים.
"מלחמה" אומר מקסים, "אנשים יוצאים להפציץ יעדים של הממשלה, הם מתעמתים עם חיילים בדרך. למרות שאנחנו עושים ככל שיכולתנו על מנת לגרום להם לא להגיע לעימותים, להתרחק מהצבא, חלקם חושבים שהם חכמים"

אנחנו מגיעים לחדר עגול שבאמצע החדר ישנו שולחן עגול. בחדר נמצא איש מבוגר עם משקפיים עגלגלות. לידו יושב אחמד, שני אנשים שבחיים לא ראיתי.
בוב, איש הצבא גם נמצא שם. דימה, אותו אי שעובד עם הממשל הרוסי יושב גם הוא ליד האיש המבוגר.
"דון!" נשמע קולה של אוסנת מאחורי.
היא מתקדמת ומחבקת אותי חזק, "אני שמחה לראות אותך כאן ולא בחדר המטונף הזה שלך"
מאז שאוסנת חילצה אותי מול המבנה הקרוס של אורי, היא מתנהגת אלי בצורה מאוד משונה. פעם היא הייתה מביטה בי במבטים חשודים, שהיא לא סומכת עלי. הייתי בטוח שהיא חושבת שאני הורס את אורי. אבל עכשיו, מאז שאורי מת היא מתנהגת אלי כאילו אני האדם הקרוב אליה ביותר.

כולם מתיישבים מול השולחן. דימה מדבר ברוסית עם האיש המבוגר בעל המשקפיים העגלגלות. הוא מדבב אותו לנו.

​"זהו סריי, הוא העורך דין של אורי, הוא לא יודע עברית ולכן אני מדבב אותו. הוא יקריא לנו את הצוואה שלו עכשיו" אומר דימה.