ערומה. פרק רביעי. שבו: הצעה וריקנות.

אליסון משפילה שוב מבט אל הידיים האזוקות שלה. מתחיל לגרד לה הטוסיק ממש והיא נעה באי נוחות על המושב אבל זה לא ממש עוזר. המחשבות על הטוסיק שלה שמתחנן לגירוד קטנטן קצת מקלות עליה כי זה מסיח לה את הדעת מלחשוב על הבאות. לורי יושב מצד אחד שלה רוטן משהו ומצד שני יושב השוטר הגוץ במבע טמבל עם לסת קצת שמוטה שאליסון התאפקה לא לצחקק למראהו. אבל אז היא הרימה את הראש אל המראה הקדמית והעיניים החודרות של השוטר שישב מקדימה ננעצו ישר בתוכה. היא נרעדה קלות וחזרה להביט על האזיקים והתפללה שהזמן כבר יעבור.
הם נסעו עד שהגיעו לבניין אבן אפור – כנראה בניין מגורים שהוסב לתחנת משטרה. בניין מכוער ומשמים. את המבנה גידרה גדר אבן פשוטה גבוהה גם היא בצבע אפור
לפני הכניסה התנשא שער ברזל גדול שנפתח לקראתם כשהתקרבו איליו. הם הורדו מהרכב והולכו כך שהגוץ מגבה אותם מאחור ואילו הנהג עם העיניים מוביל אותם אל תוך התחנת משטרה. לאליסון הייתה תחושה הזויה כזאת שכשאפילו שגבו מופנה איליה הוא מסתכל עליה.
לאחר בדיקה גופנית והפקדת חפצים (שנמשכה הרבה יותר זמן מהרגיל כי לקח הרבה דמעות וצעקות מלורי להיפרד מ"העציצים" שלו) הם עוברים במסדרונות על פני דלתות, תאים, אנשים עייפים והרבה מסמכים. עד שלבסוף לורי מוכנס בחדר חקירות אחד ואילו אליסון לחדר חקירות אחר.
היא נשארת שם לבדה עם השולחן ו2 הכיסאות ומשהו בשקט ובבדידות שבחדר משכין עליה רוגע. שעה שעתיים או שלוש עוברות עד שלבסוף נפתחת הדלת והשוטר עם העינים החודרות נכנס ונועל אחריו את הדלת בנקישה.
-"יש לי הצעה בשבילך."
-"אני לא רוצה לשמוע."
-"אם הייתי יכול לא הייתי רוצה גם להגיד . אני אישית חושב שצריך להרוג ישר אנשים בוגדים כמוך אבל כמו שהבנת אני לא מקבל החלטות לבד כאן. לא שאכפת לי , כן שיהיה ברור, אבל אני במקומך הייתי מקשיב להצעה . "
והוא ממשיך.
-"את מודה בכל האשמות נגדך, ובמקום העונש הקבוע בחוק. תעשי עבודות שירות עפ"י שיקבע עבורך."
הוא נתן לה רגע ללעוס את הדברים.
היא חשבה בזריזות, הוא מעדיף לדבר בקודים כדי להימנע מסיבוכים עם הממונים עליו במשטרה,מה שאומר שהוא מעדיף להיזהר, כי הוא לא הכי בכיר כמשטרה אבל מצד שני יש לו מעמד ב"חיבור", הוא לא ברור בכוונותיו, אבל יש בו אלימות, רוב הסיכויים שהוא מתכוון מבין השורות ש: אני יחזור ל"חיבור", אתחרט על מעשי הנפשעים, יודה שטעיתי, ובכל מה שיגידו לי לחשוב שטעיתי- גם אם זה אומר להודות שטעיתי בכיוון שהשתנתי בו או באופן שניקיתי את האוזניים אחרי המקלחת. ותמורת זה אני לא יקבל את "העונש הקבוע בחוק". עונש ? כמה חמור העונש המדובר?
וכאילו הוא קרא את מחשבותיה הוא המשיך ופירט.
-"והעונש, אממ את יודעת, הוא קבוע בחוק. זאת אומרת… ממש לא קבוע בחוק.
זאת אומרת… שהם לא יבחלו באמצעים. ואת המילים האחרונות הוא אמר ללא קול כשהשפתיים שלו נעות באופן ברור לחלוטין.
הוא הסתכל עליה עכשיו בקפידה, בוחן כל נקודה בפרצוף שלה בנפרד. מחכה לתגובתה.
מה לעשות ? אליסון מתחילה להילחץ . לקבל את ההצעה או לא לקבל?

* * * – בזמן אחר לפני יותר מ4 שנים –

הם נוסעים חזרה ואף אחד לא מצליח לדבר. בראש של אליסון עובר השיר Wonderful של Adam Ant וזה הדבר היחיד שמצליח לעבור שם. כי היא מבינה סופית שזה נגמר ושהיא לעולם לא תהיה איתו.
אז מה הכל היה מבחינתו רחמים ? סתם ידידות בין חברים לעבודה?
בוקר אחרי היא כבר לא היתה מסוגלת לקום לעבודה שפעם כל כך שמחה להגיע איליה.
זה לא שהיא לא אהבה את החיים במיוחד לפני שהיא פגשה את איתי לראשונה. אישית היא חשבה שהעולם מחורבן ושאם יש אלוהים בעולם הוא עזב ממזמן אחרי שהוא לא הצליח להשתלט על העולם הדפוק הזה שהוא יצר. אבל הקשר שלה עם איתי נתן לה משמעות ומשהו שבחיים אף אחד אחר לא נתן לה לפניו. הוא התייחס איליה. הוא הצליח לראות אותה. ולראות אותה לגמריי – דבר לא היה נסתר ממנו היא הייתה שקופה מולו – הוא קרא אותה כמו כלום – את הפחדים, את האהבה, את הכל.
היא לא יכלה להכחיש, היא ידעה שהוא אוהב אותה אבל לא בצורה שאיליה ייחלה.
לא בצורה התלותית שהיא אהבה אותו.
כשהוא אישש את מה שהיא פחדה ממנו במשך חודשים ובישר לה שהוא מתחתן עם החברה הסתומה שלו היא הרגישה שהיא איבדה חבר בקרב – כן היא הייתה מודעת לעצמה היא הייתה בתאדם מאוד דרמטית, אמא שלה תמיד אמרה לה את זה. אבל בעיקר רגישה, ואת זה אמא שלה אף פעם לא השכילה לראות.
היא לא הייתה מסוגלת לקום למשרד לא כי היא לא הייתה טובה, היא הייתה אחת העובדות הטובות היא עמדה לפני קידום. אלא שהכל חזר להיות חסר משמעות.
כאילו שהיה בה תמיד בור של ריק אינסופי, מין וואקום קשיח שכזה שאיתי הצליח קצת למלא, קצת לסתום. ואז כשהוא עזב הריק חזר לעמוד בתוכה ולהכאיב.
היא זוכרת באותו בוקר ארור איך היא הסתכלה על עצמה בהשתקפות בחלון. ובחשיבה, במוח, ידעה בוודאות כמה היא מוכשרת כמה היא גאון. אבל מבפנים, ברגשות, היא הרגישה כל כך עלובה, כל כך סמרטוט רצפה סחוט. והפער הזה בין השכל לרגש היה קשה לנשיאה.
טיבעו של וואקום לשאוב איליו דברים ואליסון העדיפה לסתום את הוואקום שלה בשתייה ובשינה.

כל הזכויות שמורות