ערומה. פרק ראשון.

היא יושבת ערומה על המיטה בוכה. לא מבינה איך היא הגיעה למצב הזה, איך היא הגיעה למיטה המזוהמת הזאת. ומה לעזאזל היא עושה בחדר החשוך למחצה הזה שקרני שמש ראשונות נכנסו בו דרך הרשת המאובקת של החלון .
ריח של בצל מטוגן נישא באוויר. והיא ידעה שזה רק עניין של כמה דקות.
כן , זה בעצם עכשיו או לעולם .
היא מרימה תחתון מהרצפה, לא היה לה אכפת שהרצפה הייתה הבית של התחתון בשבועיים האחרונים ושאם זה היה בנאדם ולא תחתון מבחינה משפטית זה היה לא חוקי להרים אותו ככה מהרצפה. -אבל הי זה רק תחתון.
ובלי רגשות אשם מיותרים היא לובשת אותו ואת החולצה הראשונה שהיא מצליחה לשים את ידה עליו. החולצת טריקו הפשוטה והגדולה נתלתה מהפטמות החשופות שלה וכיסתה אותה קצת מהקור שאפף אותה. היא מתעלמת מהרעד שמתחיל לתקוף אותה ונעמדת מול המראה. היא מביטה שוב בעצמה. זאת הייתה היא, אי אפשר לטעות בזה. אבל התחושה הייתה כ"כ משונה. כמעט כמו לראות מישהו זר אבל קרוב, כי בעבר רחוק כלשהו הייתם קרובים מאוד.
הפנים כאילו הצטמקו לתוך הגולגולת, קמטים של נחמדות כמעט נעלמו ובמקומם תפסו קמטים חדשים של נוקשות של כעס, כתם של שטף דם קטן כיער לה את הסנטימטר שמימין לשפה התחתונה.
היא הביטה לעצמה בעיניים חזק חזק. הדמות שבמראה הסכימה איתה .ההחלטה נפלה.
הדבר היחיד שהיא רצתה באותו רגע זה לחזור לשפיות, לחזור לעבודה המשעממת והשגרתית שלה במשרד עו"ד שבמרכז העיר. היא כל כך התגעגעה למראה המוכר והאהוב של המשרד עם השטיח הרך שמחפה את הרצפה. היא התגעגעה כל כך לריח של הנייר, לריח של הדיו הזול של המדפסת. הבזק של זיכרון מהמסיבה בעבודה העביר בה עווית של כאב. זיכרון שהיא מרימה כוסית לחיים וכולם מסתכלים רק עליה. בדיעבד כמה הייתה רוצה להוסיף ל"לחיים " גם את "לחיים , לכבוד החיים , לכבוד השפיות לכבוד הכבוד" כן, לחיות כמו בנאדם שוב.
היא נעמדה מול הדלת ונשמה נשימה עמוקה. והדפה את הדלת ממנה.
הוא עמד בגבו אליה שרירי גבו נעים תוך כדי שזרועותיו השריריות מוסיפות את הביצים למחבת. god dammit למה הוא אוכל אותו דבר כל יום ? לא נמאס לו לאכול כל יום אותו דבר?
מתחת לעורף מעל השכמה השמאלית היה לו קעקוע מטומטם. מהסוג שאתה עושה כשאתה בן 15 מקסימום 16. הבעיה היא רק שלקס עשה אותו בגיל 25 וכיום הוא ילד מגודל בן 30 . היא שנאה את הקעקוע כמעט כמו הגבר שהיה מקועקע בו ולא יכלה להתעלם ממנו כל פעם מחדש.
ואז היא שמעה את עצמה אומרת " אני לא רוצה שתרחם עלי, אני רוצה שתיהיה אמיתי איתי " זה כאילו למשפט היה חיים משל עצמו, כאילו היא הרימה כדור לשנייה מהרצפה והוא נזרק מעצמו עוד לפני שיכלת לחשוב לאן לזרוק אותו .
"מה מותק?"
הוא סוף סוף הסתובב איליה , מחייך את החיוך המעצבן שלו על הפרצוף המטומטם שלו וניגש לחבק אותה . תוך כדי החיבוק ידיו נכנסות לחולצה שלה ועוברות על הפטמות שלה הלוך חזור . הוא מתחיל להתנשם בכבדות להיצמד איליה . תנועותיו נעשות יותר ויותר אגרסיביות, יותר ויותר תובעניות .
" למה מאמי ? למה ? אני מרחם עלייך ?"
הוא ממלמל תוך כדי שהוא מתחיל לפתוח את החגורה שלו.
היא מנסה קצת להדוף אותו אבל היא לא מצליחה לשכנע אפילו את עצמה שהיא לא רוצה .
היא אף פעם לא מצליחה להגיד "לא" . כאילו שהיא חילקה את ה"לא" שלה למלא אנשים ורק לה לא נשאר. הוא ממשיך והיא נכנעת למגע שלו . הוא מוריד אותה לאט לאט עד שהיא מרגישה את המגע של הרצפה הקרה מתחת לגב שלה ואותו מעליה . ואז היא מרגישה אותו בין הרגליים שלה- לרגע בהססנות , ורגע אחר כך הוא כבר חודר לתוכה בחוזקה ובלי רחמים . זה נגמר מהר. וכשהוא מסיים, היא עדיין בוהה באותה נקודה בתקרה -בחיבור הזה שבין התקרה לבין הקיר – אין , על הפנים מי שצבע את התקרה הזאת.
הוא מתרומם ממנה והולך בלי להגיד מילה . היא נשארת לשכב באותה תנוחה על הרצפה עדיין בוהה באותה נקודה . רק עכשיו גם הדמעות זולגות בלי הפסקה – מהעיניים ועד לרצפה היא כמעט יכלה לשמוע את קול הטפטופ שלהם.
צליל מהשירותים מעיר אותה מהרחמים העצמיים שהתחילו לעטוף אותה.
היא מחליטה לקום ומגרדת את עצמה בלי כוחות חתיכה אחרי חתיכה מהרצפה . ובלי לחשוב על על זה יותר מידי היא הולכת לחדר , שמה על עצמה תחתונים, ומכנסיים. בולעת כדור, דוחפת כסף, סיגריות, וכדורים לכיס. דוחפת את הרגליים לנעליים ותוך 2 דקות היא בחוץ. כשהיא טורקת את הדלת היא שומעת אותו מוריד את המים.
בחוץ חם ולא נוח לה בנעליים הסגורות בלי גרביים.
אבל אם היא הייתה מנסה לעשות את זה באופן מאורגן, אם היא הייתה חושבת על זה היא לעולם לא הייתה מוצאת בעצמה את האומץ הזה. כי זה אומץ מהסוג שמגיע מכוח הרגע. תחשוב עליו יותר מידי תאבד אותו.

זכויות שמורות .