עץ החיים-פרק 5

היא חשפה את שיניה המאיימות עלי ואני הסתכלתי עליה בפחד,למרות החזות המאיימת אני עדיין חושב שהיא מדהימה. "מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" שאלה אותי "אני רוצה רק להכיר אותך.." אמרתי בשקט,בוחן כל מילה שיוצאת מפי. "להכיר אותי!" שאגה ועל עיניה ניכר כעס עצום,היא זינקה עליי ותפסה את בעזרת טפריה החדים. הופתעתי מזה,עד כמה שהיא ניראת יפה והכל,היא עדיין נמרה.
היא תפסה את צווארי בעזרת שיניה ועשתה בו לפחות עשרה חורים,החזרתי לה ובעטתי בפניה בשביל שתזוז ממני. אני רק רוצה לדבר איתה,לא להרוג אותה. אבל אני צריך גם להתקיף לפעמים כי היא יכולה להרוג אותי. "אני רק רוצה להכיר אותך!" חזרתי על משפטי ממקודם,אבל שהייתי עצבני. היא שכבה על האדמה,מדממת מהבעיטה החזקה שנתתי לה. הסתכלתי עליה בצער,בחרטה. לא מאמין מה עשיתי.
"אני ממש מצטער!" אמרתי בדאגה והלכתי אליה,היא הסתכלה עליי כשלחי אחת שלה מדממת,אבל לא רק מהבעיטה שלי,אלא ממשהו אחר. "אל תתקרב.." אמרה בשקט ועמדה על רגליה "עוף מפה,חסר לך עם אני אביא עוד נמרים שיקרעו אותך לגזרים" אמרה לי,נחרדתי פתאום למשמע דבריה המאיימים אבל דעתי להכיר אותה נשארה. "אני מצטער,שהפתעתי אותך,שהצצתי לך ובכלל על הכל! אני הזאב שראית בקרב אתמול" אמרתי לה "באמת נראתה לי מוכר.." אמרה בשקט כשראשה מושפל לרצפה,הסתכלתי עליה שמחה שהיא זכרה משהו ממני. "שמי סיזה.." אמרתי "שלום.." אמרה בשקט,חייכתי לעצמי "ולא להתראות!" אמרה והתחילה ללכת. לא..היא לא הולכת! "קיילה!" קראתי לה מיד,היא עצרה והסתובבה לכיווני. "איך אתה יודע את שמי?" שאלה והסתכלה עלי במבט מאיים "אני..הסתכלתי בספר על השבט שלך,מצאתי אותך שם. קוראים לך קיילה,את בת 19 את הבת של המנהיג אקירה ונכדתה של המנהיגה הקודמת סוויס" דקלמתי את כל מה שקראתי מהספר,מצפה לתשובה ממנה. "אי אפשר לקרוא לסוויס סבתא!" אמרה בגועל,ציפיתי למשהו אחר "אולי הייתי קטנה באותה הזמן,אבל היא עדיין נראתה מפלצת בעיני. אבל הלכתי בדרכה ומחצית מהחיים שלי הייתי מכונת הרג כמוה" אמר בשקט והביטה ברצפה,נשימתי האטה פתאום. לא הבנתי למה היא מתכוונת שאמרה שהיא הפכה למכונת הרג כמוה. "מה זאת אומרת?" שאל את מה שאני רוצה לדעת "אם הכרת את סבתא שלי,אתה צריך לדעת שהיא הייתה מכונת הרג. רצחה כל מי שעבר בדרכה בלי רחמים" אמרה "אני מכיר טוב מאוד את סוויס" אמרתי "היא רצחה את סבא שלי" הוספתי בשקט וישבתי ליד קיילה,אבל רחוק ממנה. "באמת?" שאלה אותי והרימה את ראשה אליי,כשצער בעיניה. "כן.." עניתי לה בשקט "הייתי ילד אבל עדיין הבנתי שנמרה משוגעת רצחה את שבא שלי,בלי להעליב" אמרתי "לא העלבת,אתה מדבר אמת.." השיבה לי ורק רציתי לדעת מה עובר בראשה. "מצטער שהפתעתי אותך,את רק..ניראת לי אחרת משאר הנמרות" אמרתי "אחרת? אתה לא יודע במה אתה מסתבך,אם תמשיך לעקוב אחריי יכולים לתפוס אותך ולהרוג אותך" אמרה לי "אני אקח את הסיכון.." אמרתי "למה?" שאלה "את מעניינת אותי" עניתי לה מהר "כי?" שאלה "את אחרת…נמרה שאני מכיר לא הייתה בורחת מקרב" אמרתי "ברחתי כי חשבתי שזה שטות,אבא שלי מתעצבן מהר והבנתי שאין סיבה לפתוח מזה קרב" אמרה לי "את חושבת נכון.." אמרתי לה "אני לא צריכה אישור ממך!" ענתה "אני יודע.." אמרתי בשקט,מנסה להשכיח את כעסה. "אני מציעה לך ללכת…" אמרה וקמה ממקומה "ואם אני לא רוצה?" שאלתי "אל תשחק איתי משחקים,אני לא צריכה עוד נמרים בשביל לקרוע אותך" אמרה לי והתקדמה לעברי. היא עמדה מולי ונראתה גבוה ממני,אבל זה רק בגלל שהיא נמרה. בגוף שלי בתור בן אדם,אני גבוה יותר ממנה,אני חושב. "מתי ניפגש שוב?" שאלתי אותה בלי בושה "סליחה!" אמרה בכעס "אני מת להכיר אותך! בבקשה" התחננתי אליה "אתה מדבר שטויות,עוף מפה!" אמרה "אני לא זז מהמקום!" התעקשתי "תעשה מה שאתה רוצה..אל תבוא אליי אחר כך בטענות שמחסלים אותך ואוכלים את בשרך" אמרה "תפסיקי" אמרתי "להפסיק מה?" שאלה "לדבר ככה,אני יודע שאת לא כזאת" אמרתי "אתה לא יודע כלום עליי" אמרה והסתובבה היא התחילה לרוץ. "את לא רוצחת,את לא כמו סבתא שלך!" צעקץי בכדי לעצור אותה "אני כן כמו סבתא שלי,אני רצחתי את אמא שלי!" קראה בצער…
היא?? רצחה את אמא שלה?! "את בטוחה?" שאלתי אותה "כן..אני והשטויות שלי!" אמרה בצער,היא הרגישה כאב גדול,שהכאיב גם לי… "מה עשית?" שאלתי המום "סוויס לימדה אותי לנשוך כל מי שעומד מאוחרי,אמא שלי עמדה מאחורי באותו הזמן וסבתא שלי אמרה לי לתקוף. הסתובבתי ונשכתי אותה בצוואר,היא מתה כעבור שעה…הבנתי שסוויס רצתה לעשות זאת בכוונה כי היא לא סבלה את אמא שלי,זה היה ברור.." אמרה הייתי המום,זה לא ייתכן. אני מתחיל להתחרט על הרגשות שלי..אבל אני יודע שסוויס גרמה לה לעשות את זה..זה ברור. "את מאשימה את עצמך כל השנים?" שאלתי "כן.." ענתה בשקט "את יודעת שסוויס אשמה!" אמרתי לה מהר "במה היא כבר יכולה להיות אשמה?" שאלה "היא לימדה אותך את זה,היא ביקשה ממך לתקוף כשאמך הייתה מאחורייך." אמרתי לה "אבל אני תקפתי,ולא שמתי לב" אמרה "את לא יכולה להאשים את עצמך!" קראתי,לא רציתי לראות את קיילה ככה. בלי שום קשר שרק היום הכרתי אותה. הרגשתי אליה אהבה עצומה,שלא יכולתי להסביר.
"ואולי אני אוהבת להאשים את עצמי,לא חשבת על זה?" שאלה "למה שתירצי להיות אשמה במותה של אמך?!" שאלתי,מזועזע שקיילה באמת חושבת כך. "כי זה מראה לאנשים אחרים לא להתעסק איתי,הם מפחדים ממני וזה כיף לי לראות את זה" ענתה לי "והאם אני פחדתי?,שהעפתי לך בעיטה בפרצוף" אמרתי "כי אתה לא יודע שהרגתי את אמא שלי" ענתה "זהו שאני כן יודע" אמרתי "איך?" שאלתי "שמועות..הייתי בן 10 שזה קרה. השמועה עברה בכל השבט שלי" עניתי "נהדר.." אמרה בציניות "אני לא מפחד ממך" אמרתי "יופי..רוצה משהו בתמורה?" שאלה 'אותך..' אמרתי לעצמי בתוך מחשבותיי,אבל לא הוצאתי את זה החוצה. ידעתי שאם אני אגיד את זה קיילה תהרוג אותי.
כן..אולי אני קצת מפחד ממנה!……………………………………