עננים נמוכים – פרק 1

"רומי, בואי כבר! אני הולכת לאחר בגללך!" אמא צעקה מהסלון. "דקה אמא, דקה!" צעקתי גם אני, כבר מחוסרת סבלנות, כי הייתה זו הפעם הרביעית שקראה לי לסלון הבוקר. רוב הימים אני עומדת בזמנים, עייפה, אבל עומדת בזמנים. אני לא יודעת מה היה שונה היום, אולי חוץ מהעובדה שאתמול… ראיתי אותו. אין לי מושג איך קוראים לו, ואפילו בקושמ אהבתי את המראה שלו, אבל וואו! כמה שהוא משך את תשומת ליבי וסיקרן אותי. עוד רגע השליש הראשון נגמר, וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו. לפחות בתיכון הזה… אני כמעט בטוחה שהוא למד איתי בבית ספר היסודי, לפני 5 שנים, כשהייתי בכיתה ה', ראיתי אותי בשכבה מעליי.
אז לבשתי חולצה מהיקרות יותר, ולא החולצות הפשוטות האלה שקונים ב20 שקלים. להשתי את הג'ינס האהוב עליי, הגבוה עם הקרעים המשולמים, אפילו שהמורה ללשון קפדנית מדי בנושא והיא הולכת להוציא אותי מהשיעור. עברתי על השיער המוחלק שלי כדי שיהיה ישר ומוקפד, כמו שאני אוהבת, ונעלתי את הנעליים הקצת-יותר-מדי חגיגיות בשביל בית ספר. ובשביל מה? כנראה שפשוט קיוותי לסיכויי הקטן שאראה אותו שוב בבית ספר.
סיימתי למרוח את ריסיי במסקרה ודחפתי כמה מחברות אקראיות לתיק הג'אנספורט הקטן שלי. רצתי לסלון, רואה את אמא רותחת מכעס. יצאנו מיד מהבית, בליווי סולו צעקות של אמא, על כמה אני צריכה להיות יותר אחראית, ללכת לישון מוקדם יותר וכדומה וכדומה.
10 דקות אחר כך ירדתי מהאוטו, קוטעת את סולו הצעקות של אמא, ממהרת לכיתה.
הלכתי במהירות, נראת מעט מטופשת, עם התיק שלי מתנדנד על כתף אחת מצד לצד.
"רומי, רומי, רומי, רומי, רומי, רומי!" ילדה חופרת קראה אלי, תוך כדי שרצה לכיווני. סתם. היא לא חופרת, לפחות לא רוב הזמן, זאת החברה הכי טוב שלי, ענבר. חוץ מענבר יש לי עוד 3 חברות טובות, תאיר, ליה ואנה. ביחד אנחנו מן חברות כזאת, כל יציאה ביחד, כל חופש יושנות אצל מישהי אחרת, בקיצוק אף פעם לא לבד. אבל ענבר הייתה הכי קרובה אליי. כל סוד חלקנו ביחד, כל הדלקות קטנה סיפרנו אחת לשנייה. עוזרות אית לשנייה, במבחנים, מרכלות אחת עם השנייה על כל העולם. היינו החברות הכי טובות כמו שכתוב בספר. כמו ה"Bro Code" של בארני מ"איך פגשתי את אמא", הסדרה האהובה על שתינו. לנו היה את ה"Bitch Code". הספר הכתוב של החוקים הלא כתובים בין בנות וחברות הכי טובות. והחוק הראשון בספר? "לא יהיה סוד השמור מהחברה הכי טובה." ואני? לעולם לא עברתי על חוקי הBC. אבל הפעם, פשוט לא היה טעם. לספר על המשיכה המוזרה שחוויתי לילד שראיתי פעם אחת, ואני חושבת שהיה איתי ביסודי? ברור שלא, מוזר מדי.
הסתובבתי אל ענבר, שכבר הייתה במרחק נגיעה ממני. "פעם ראשונה שאת מגיעה כל כך מאוחר. בטוחה שקמת היום את?" היא שאלה, צוחקת מעצמה. "בערך, וזה לא היה כזה מצחיק." עניתי, עכשיו צוחקת בעצמי. צחקנו ככה עד הכיתה; עד שקול עצר מבעדי להמשיך.
"רומי? תסתובבי." קול צורם, גבוה וחזק, של אישה מבוגרת יחסית, קרא לי מאחור. הסתובבתי, רואה מולי את המורה ללשון. רואה בכל מאית שנייה שעוברת את הפנים שלה מאדימות, הגבות מתרוממות, והפה נפתח לצעקה עליי. "לשיעור שלי את לא נכנסת ככה, ואני כותבת לך חיסור והפרעה במשוב." אמרה בכעס, אחרי שסקרה את מכנסיי לאורך ולרחוב, משהו כמו 10 פעמים.
"איזה סתומה, באת עם קרעים ביום של לשון?" לחשה לי ענבר. עיקמתי את פניי. לולא ראיתי את אותו ילד, ברור שלא הייתי מתלבשת כך. "אני צריכה להיכנס. איפה תהיי?" היא שאלה. "כנראה שבחוץ, בספסלים." עניתי וחיבקתי אותה. "תהיי חזקה" צחקתי. היא הנהנה בחיוך ושלחה לי נשיקה באוויר תוך כדי שנכנסה לכיתה.
כמו שאמרתי לענבר, הלכתי לספסל וישבתי. כל שנותר הוא לחכות. אין דבר אחר לעשות חוץ מ…פשוט לחכות. חיכיתי שהוא יעבור.