עם לב פתוח-פרק 1

הלכנו היום לרופא נפש עם אליס, אבחנו אצלה מחלה שמפריעה לה בזיכרון.
"אם הייתן באות מוקדם יותר היה אפשר לטפל בה יותר טוב, אולי לתקן את החלקים שלא נפגעו, כמה זמן היא חושבת שאת בת חמש עשרה איימי?"
"מאז שהייתי בת שתיים עשרה אדוני, כבר שלוש שנים אדוני" הרגשתי אשמה שנתתי לזה להמשיך כל כך הרבה זמן.
"וחשבת שזה רק משחק אני משער? אחת האינדיקציות הראשונות למחלה",
"חייב להיות משהו שאתה יכול לעשות דוקטור, תרופה לתת? אולי טיפול עם חולים אחרים?"
"אני מצטער אבל בשלב מתקדם כל כך אני מציע שהיא לא תיצור קשר עם אנשים חדשים ותישאר בבית עם המשפחה הקרובה בלבד".
"איפה אבא אמא? אמרת שהוא יחזור ביום ההולדת החמש עשרה של איימי". אליס מלמלה בשקט שנמתח בחדר כשאמא בהטה בדוקטור בעיניים מתחננות.
"בואי אליס אני אתחרה איתך למכונית בחוץ, מוכנה?", ג'ואנה הקימה את אליס על הרגליים ויצאה איתה מהחדר.
"איימי צאי החוצה בבקשה, יש לי שיחה עם דוקטור ברנשטיין ואני מעדיפה שלא תשמעי אותה".
"כן אמא, אני אביא לך משהו לשתות מהקפיטריה". יצאתי מהחדר ונשמתי עמוק, ראיתי את אליס וג'ואנה יושבות על הספסל מחוץ למרפאה מדברות, טוב ג'ואנה מדברת אליס יושבת שפופה ומקשיבה בחוסר סבלנות למה שיש לג'ואנה לומר, כנראה אופנה או בנים חתיכים בשכבה שלהם. הלכתי באיטיות לכיוון הקפיטריה, במסדרון ראיתי אחיות ורופאים רצים עם אלונקה שעליה עלם צעיר קשור ברצועות צועק ומתפתל כאילו נכנס בו דיבוק, הצטלבתי, מה עוד יש לי לעשות?
הגעתי לקפיטריה, לא הרבה להציע כמה סוגי כריכים, תה, קפה הדברים שיש במרפאות כאלה גורמים לי לחשוב על מה משלמים האנשים ששמים פה את המשפחה שלהם כדי להחלים.
"כן, מה תרצי גבירתי?" נער גבוה בעל שיער שחור שהגיע לו קצת מתחת לסנטר שלו הגיח מתחת לדלפק עם סמרטוט לח והתחיל לנקות את הצנצנות, הוא הרים את מבטו ועיניו נראו כאילו הן עולות באש הצבע שלהם הזכיר לי את שולחן המהגוני שלאבא היה במשרד.
"אם את לא הולכת לקנות משהו אני מציע שתפני את המקום שלך את יוצרת תור" הוא זרק את הסמרטוט מעבר לכתפו וכמה טיפות עפו לפרצופי והעירו אותי מחלומי בהקיץ.
"אני מצטערת…." חיפשתי את תגית השם שלו אבל לא הצלחתי למוצוא אותה,
"ארתור, את הולכת לקנות משהו?",
"כן. פחית קולה אממ.. תה קמומיל עם שניים סוכר וסנדוויץ' צהובה בבקשה".
"זה יוצא 19, מזומן או אשראי?"
הוצאתי שטר של 20 והנחתי אותו על הדלפק, הוא הביא לי עודף והלך למקרר להוציא פחית קולה וסנדוויץ'.
"יש מי-חם משמאלך תמצאי שם סוכר ומים קרים שיהיה בתאבון".
הוא הגיש לי תיון של תה קמומיל ומפית בחצי חיוך והתפנה ללקוח הבא, איזה איש בחליפה שביקש קפה הפוך עם חלב סויה. פניתי לכיוון המי-חם כשראיתי את אליס רצה לכיווני במלוא המהירות ועוצרת ישר מולי, מסתכלת על האוויר בגובה העיניים שלה, מנסה לומר משהו.
"אליס? הכל בסדר? את רוצה לאכול משהו? קניתי לך סנדוויץ' צהובה אם את רעבה",
"איימי, אני רוצה הביתה איפה אמא?".
היא לקחה את הסנדוויץ' מהיד שלי והתיישבה בכיסא המתנה ריק ליד ג'ואנה שנכנסה בריצה למרפאה וישבה תוך כדי התנשפות מטורפת, הכנתי לאמא את התה וחזרתי לכיוון החדר של הדוקטור. באתי לפתוח את הדלת עם המרפק כששמעתי את אמא צועקת על הדוקטור
"חשבתי שהטראומה לא תפריע ניית'ן! היא הייתה בת חמש עשרה אז, אמרת שהפגיעה הזאת לא תעשה לה שום נזק. תראה אותה! היא לא יודעת איפה היציאה לחצר יותר, הדימום ממשיך לפגוע לה בזיכרון ועם מה שקרה לדיוויד לפני שנה היא פשוט התנתקה מהמציאות",
"אני מציע שתשאירי אותה כאן, אין לה מה לעשות בבית זאת רק סכנה להיפגע יותר".
פתחתי את הדלת באיטיות כדי לא לשפוך את התה, אמא ישבה על מיטת הבדיקה ודוקטור ברנשטיין על שולחן העבודה שלו. הבאתי לאמא את התה ואמרתי לה שקניתי לאליס סנדוויץ', הוצאתי את פחית הקולה מתיק הצד שלי המפית נדבקה אליה בגלל המים. המספרים שנכתבו בעט כחול כהה בלטו על הנייר הלבן של המפית, הוא כתב את המספר שלו על המפית, כמה מוזר מצד גבר לחשוב שזה רומנטי להביא נייר עם המספר שלו עליו, רציתי לזרוק את המפית לפח אבל שמתי אותה חזרה בתיק.
"בואי איימי, אני סיימתי לדבר עם הדוקטור, תקראי לג'ואנה ואליס אנחנו הולכות הביתה".
יצאתי מהחדר וסימנתי לג'ואנה לבוא עם אליס ולהיכנס למכונית, הנסיעה הביתה הייתה שקטה אם אליס לא הייתה שרה שיר ילדים ישן. אף אחת לא דיברה, אף אחת לא העזה להפריע לאליס, לאף אחת לא היה את האומץ לומר לה שהיא לא בסדר.