עם התליון ביד- פרק 1

אם תביטו עכשיו מהחלון תראו רחוב צר וחשוך, בפינתו פנס בודד שלא מאיר אך משום מה עדיין נטוע במקומו, ובקצהו דמות קטנה וצנומה. אם תתקרבו אליה תשימו לב לשיער בלונדיני, עור בהיר ועיניים גדולות, מפוחדות, המביטות בחשד אל עבר הצדדים. אך הנה, היא ממשיכה בדרכה, הולכת ישר כל הזמן, על גבה תרמיל קטן ובידה) ..כן, רק עכשיו תשימו לכך לב מפני שהוא מצלצל ברכות כאשר היא הולכת..( ובידה תליון זהב תלוי על שרשרת דקיקה.. שערה מתנופף ברוח אך היא אינה שמה לב. צעדיה מכוונים אל עבר האופק, או כל דבר אחר שנמצא ממש לפניה, ממש במרחק נגיעה, מתרחק עם כל צעד עוד ועוד. היא לא פונה לצדדים לא כאשר פסולת לפניה, לא כשהמדרכה פונה ולפניה רק כביש שחור וריק.. היא ממשיכה ללכת קדימה, בראשה מתרוצצות מחשבות שונות אשר מסתחררות ומתנגשות אחת בשנייה. סביר להניח שאם היתה מקשיבה להן, כעת היתה מתרוצצת במעגלים ברחוב, פעם פונה ימינה, פעם שמאלה ומידי פעם חוזרת על עקבותיה ומתחילה הכל מחדש.
מה אני עושה? לאן אני הולכת? למה?.. מחשבות שונות עולות לי בראש וככל שמספרם עולה, כך עולה מספר השאלות, שלצערי, עדיין לא מצאתי להן תשובות.. פעם פדרו אמר לי שאם אני לא יודעת מה לעשות צריך קודם כל לסדר את המחשבות.. איך? צריך להתחיל לענות על כל השאלות, אחת אחת, בפשטות יתרה, אפילו את התשובות הכי סתמיות אין להשמיט.. מה אני עושה? הולכת. לאן? ישר "אל עבר האופק". למה? כי אין לי שום דבר במקום הזה..אולי במקום אחר אוכל להתחיל מחדש. עם דף חלק. חלק ולבן… אבל מי אמר שאגיע למקום אחר? מה אעשה שם? הרי אני רק בת 17.. אוף.. כנראה שלענות על כל השאלות על כל השאלות לא אצליח .. אבל הנה, תחנת אוטובוס! פעם קראתי סיפור על ילדה שישבה בתחנה ועלתה על הרכב הראשון שעצר בה ובסוף היא הגיעה לאטלנטיס.. טוב אני אמנם לא רוצה להגיע עד אטלנטיס אבל.. אין לי כבר מה להפסיד.
אם עכבתם אחר הנערה תראו שהיא התישבה על ספסל רעוע בתחנת אוטובוס ישנה. כעת, היא התכופפה קדימה בוחנת משהו בידה. אם תתקרבו טיפה יותר תשימו לב שזה אותו תליון שצלצל ברכות כאשר הלכה ואם תתקרבו אפילו יותר תראו כי בתליון תמונה של גבר נאה למדי. על פניה של הנערה זולגות דמעות ושפתיה נאות ללא קול, כאומרות תפילה. אך מה שאתם לא יודעים זה שהיא לא קוראת תפילה אלא ממלמלת משפטים, מדברת עם הדמות החרוטה בתליון..
כמה זמן אני יושבת פה? איבדתי את תחושת הזמן מאז שסיפרו לי.. לא. לא.. אסור לי לחשוב על זה. כל היום אני בוכה.. די. רגע. מה זה הרעש הזה? הנערה הרימה את הראש וראתה.. כן, אוטובוס. מוזר.. הרי זה כביש ללא מוצא.. אבל אי אפשר להתכחש לעובדות. לפני הנערה עמד אוטובוס, מתנודד קלות על הכביש המתפרק, פנסיו דלוקים ומצפצף קלות.. ובכל זאת הנערה לא זזה. היא ישבה, זקופה יותר מאי פעם, בוהה באוטובוס כמכושפת. הנהג החל לאבד סבלנות, הצפצופים נעשו יותר חזקים ומקוטעים ולבסוף החל לנסוע, כאומר לנערה- "לא רוצה, לא צריך". כאשר החל לנסוע התעשתה הנערה והחלה רצה אחריו, מסמנת לו שיעצור. האוטובוס עצר והדלת נפתחה. הנערה נכנסה, מביטה בחשד ותדהמה אל עבר הצדדים, צועדת בצעדים קטנים וחוששים לתוך הרכב, עיניה מחפשות אחר הנהג אך לא מצאו אחד. במקום נהג מצאה חדרון אטום ומתוכו בקע קול מעומעם של מכונות פועלות. הנערה רפרפה בעיניה על החדרון ומלאה התפהלות המשיכה הלאה אל המושבים. ליד כל מושב היה לוח, מסך שחור. היא התיישבה והמסך נדלק. "לאן ברצונך להגיע?" נכתב שם. לאן באמת? שאלתי את עצמי. רציתי לכבות את המסך אך הנה, הוא השתנה ובמקום השאלה החלו להופיע אפשרויות שונות.. רפרפתי עליהן עד שהגעתי לסוף. "ניטליף".. זהו זה ניטליף.. זה מה שאני צריכה.. לחצתי על האפשרות ונסענו.
עוד רגע ישבתי בשקט ואז התחלתי לחשוב.. על הכל. כל חיי חלפו לנגד עיני, חשבתי לאן פני מועדות והחלטתי להפתר מכל התרמיל שלי. אני לא רוצה שום דבר שיזכיר, ולו במעט, את חיי הקודמים.
הנערה הושיטה את ידה לתרמיל שהיה עדיין תלוי על כתפה והניחה אותו על המושב שלידה.. ביד אחת פתחה את תרמילה ובשנייה פתחה את החלון. לאט לאט החלה הנערה להוציא את חפציה מהתרמיל ולזרוק אותם מהחלון מלווה כל כל חפץ וחפץ בעיניה בעוד הרוח העזה העיפה אותם הרחק הרחק ממנה. והנה לאחר כחצי שעה התרוקן תרמילה קליל וגם אותו היא זרקה אל האפלה שמחוץ לחלון. כעת, החפץ היחיד שנותר ברשותה היה השרשרת עם התליון. הנערה לקחה את התכשיט והחלה מעבירה אותו בין ידיה, נותנת לשרשרת הדקיקה לזלוג בין אצבעותיה, מנצנצת בשלל צבעי הקשת. היא פנתה לחלון, ידה מוכנה להפתח בכל רגע ואז העיפה את ידה בתנופה ו.. החזירה את ידה, מצמידה את התליון ללבה בעוד מבטה נודד אל עבר הנוף המרצד מחוץ לחלון
רק את התליון לא זרקתי..