על שתי בנות – פרק 5

הטלפון צלצל, מספר לא מוכר.
נאנחתי אנחה עמוקה, בתקווה שאלו לא יהיו צרות חדשות.
"שלום, אני מדברת מבית החולים וולפסון בקשר לגיא גרינברג, מירה נמצאת?", מירה זאת אמא שלי. עניתי בחיוב ורצתי לחדרה, הושטתי לה את הטלפון.
לאחר כמה שניות שרק המזכירה דיברה, אמא החליפה את פרצופה מנינוח להמום והתיישבה על המיטה.
"כן.. בסדר, בסדר, אני בדרך", היא אמרה בהיסוס והשיחה התנתקה.
"מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי אותה.
"לא.. זה.. זה גיא, הוא נפטר"
שתיקה מחרידה הייתה בחדר. היא החלה לבכות מבלי לדעת למה.
הרי הוא אנס את הבת שלה, למה שיהיה לה אכפת? ישבתי ליד אמא ורק חשבתי על איך מיכל תגיב כשהיא תשמע על זה.
לא מספיק היום הארוך הזה לא נגמר, עכשיו זה שהיא אהבה שנתיים ואנס אותה – נפטר?
"מה עושים?" שאלתי אחרי דקת שתיקה שנראתה כמו נצח.
"נלך לבית חולים, עם מיכל. אחרי הכל היה להם עבר לא קטן וחשוב שהיא תדע", היא אמרה.. קמה מהמיטה והלכה לבשר למיכל.
שמעתי בכי מהחדר הסמוך, אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עובר עליה.
ולחשוב שאני מתלוננת על היום הארוך, כשאחותי עוברת הכל.
איך מחיים של ילדה כל כך שמחה ומלאת חברים – החיים שלה הפכו לכל כך חשוכים?
נסענו לבית החולים, שם הרופא דיבר איתנו.
הוא הסביר לנו שהוא מת ממנת יתר של הרואין, שהוא פנה אלינו כי הוריו של גיא לא גרים בארץ, ושגיא השאיר את הפרטים של מיכל בשביל מקרי חרום.
מיכל המשיכה לבכות, רציתי לחבק אותה אבל היא התנגדה ורצתה לבכות בצד, לבד.
"תודה דוקטור", אמא הלכה להתיישב ליד מיכל.

*** נקודת מבטה של מיכל ***
הוא מת, הוא כבר לא יהיה יותר.. אין מה לתקן, אין מה להרוס, הוא מת.
ישבתי בפינת ההמתנה בבית החולים, מנגבת את דמעותי הלא ברורות.. ישבתי ופשוט חשבתי מה היה קורה אם הייתי עוצרת אותו.
ידעתי על הכל, ידעתי על השתייה, הסמים.. בחרתי להתעלם, הוא אמר שהוא יודע מה הוא עושה.
אמא באה להתיישב לידי.
"איך את מרגישה?" אמא שאלה בטון רגוע ומנחם.
"אני לא יודעת, אני לא רוצה להיות פה" אמרתי מבלי להסס.
היא עשתה להילה סימן שנזוז ויצאנו מבית החולים, נסענו הביתה.
זה היה כל כך מהיר, איך מהרגע שהוא איבד הכרה עד הרגע שהזמינו אותנו לבית החולים.. זה קרה כל כך מהר ולא היה אפשר למנוע את זה.
הגעו הביתה וכמו שאנחנו – כל אחת הלכה למיטתה ושקעה בשינתה.

**בוקר שבת**
קמתי מסוחררת, הרגשתי מאוד לא טוב ממה שקרה אתמול.
רצתי לשירותים והקאתי, הרגשתי שכל אברי הפנימיים יוצאים ממני.
הלכתי לדבר עם הילה, אני חושבת שהיא הייתה הכי מעורבת והיא מבינה אותי יותר מכל אחד אחר.
"היי, איך ישנת?" שמעתי את הילה אומרת בקול ישנוני כשרק קמה מהמיטה, מתמתחת ומפהקת.
"לא טוב.. הקאתי עכשיו ואני מרגישה נורא, על הפנים", אמרתי ונאנחתי.
"את מקיאה? את בטוחה שזה בגלל אתמול?" היא שאלה בבהלה וכבר לא הייתה נראת ישנונית כל כך.
"כן, ממה זה עוד יכול להיות?", אמרתי, ואחרי כמה שניות שהסתכלנו אחת על השנייה נפל לי האסימון.
"תתארגני" היא אמרה, והלכה להתארגן בעצמה.
התארגנו, היא לקחה ארנק ולקחה אותי מהר לסופר פארם הקרוב.
קנינו מהר כמה בדיקות הריון ורצנו לשירותים של המרכז, כי אמא נמצאת בבית.
"קחי" היא דחפה את כל בדיקות ההריון וסגרה אותי בשירותים.
"תנסי את כולן, אי אפשר להיות בטוחים מבדיקה אחת" היא אמרה בלחץ וכססה ציפורניים, הולכת וחוזרת לכל אורך מסדרון השירותים.
הייתי כל כך לחוצה.. זה באמת אפשרי שאני אכנס להריון.
הוא לא השתמש באמצעים ולא ידעתי בדיוק מה הלך כשזה קרה, זה קרה כל כך מהר.
לאחר שניסיתי את כל הבדיקות יצאתי אליה וחיכינו לראות את התוצאות.
אחרי שעבר זמן ההמתנה, לא יכלתי להסתכל בעצמי וביקשתי מהילה.
היא בדקה מהר את כולן..