על שתי בנות – פרק 1

"הילה, מיכל, בואו לאכול!", אמא קראה לנו כשעוד לא קמנו מהמיטה.
אבא שלנו נפטר כשהיינו בנות 8, ומאז אמא מפרנסת אותנו ומגדלת אותנו.
מיכל היא אחותי, התאומה הזהה שלא זהה לי בכלל.
אנחנו דומות במראה, אבל שונות לגמרי באופי.. היא יותר רעשנית, ואני המופנמת שיושבת בפינה.
ירדנו שתינו למטבח, חיכתה לנו ארוחה טעימה, שרק אמא שלנו יכולה להכין!
כמובן, כמו בכל בוקר, מיכל רצה לתפוס את המקום הטוב מול הטלויזיה, וכרגיל אני אוכלת יותר מהירקות ולא מהפנקייקים.
אנחנו לומדות בבית ספר קטן במושב שלנו, קוראים לו עץ הזית.
די מוזר, כי אין בו עץ זית אחד.
כמו בכל יום אחר, חיכינו לאוטובוס שיסיע אותנו ישר לפתח בית הספר, שם מיכל רצה אל חבורת ה"מקובלות" שלה ואני? לי יש ידיד אחד, הידיד הכי טוב בעולם, עידן.. וכמובן, חברה מאוד טובה, שמאוהבת בו כל כך, קוראים לה שירה.
אני מרגישה כאילו אני כלואה בניהם, או לפחות בין שירה לבין החבר הדמיוני שלה.. כי עידן כבר הבהיר בפני שהוא לא בעניין שלה, ושהלב שלו תפוס למישהי אחרת.
"הילה!" שמעתי את הקול המוכר של עידן, שבדיוק רץ לעברי עם דף בידו.
"קיבלתי 90 והכל בזכותך!", הוא אמר בהתלהבות. "ידעתי שאת מחוללת ניסים".
הוא חייך וחיבק אותי עד שלא יכלתי לנשום.
שמתי לב ששנה שעברה בכיתה י' הוא היה נכשל במתמטיקה, והצעתי לעזור לו.. אז אנחנו לומדים לכל מבחן ביחד ובאמת יש שיפור!
מבלי שהספקתי להגיב שירה דילגה לעברנו.
באתי להגיד לה שלום ולתת לה חיבוק, אבל כמו תמיד היא הסתובבה לעידן, אמרה "היי" בביישנות ובהתה לו בעיניים הירוקות.
אני לא מאשימה אותה, עידן נראה מעולה, הלוואי ומישהו כמוהו ישים על מישהי כמוני.
הצלצול קטע את השיחה המלבבת, ונכנסנו לשיעור.