על קשתות ושמלות נשף- פרק עשרים וחמש

המסע חזרה לאנגליה היה מייאש, זו הייתה המילה היחידה שאנה הצליחה למצוא. היא הרגישה את הייאוש בנשימותיה, בעצמותיה, בריח שמילא את האוויר. געגועיה אל וויליאם צבטו את ליבה כל פעם שחשבה על שמו, כשדמיינה את פניו היא הרגישה כאילו מישהו שולח אגרוף אל תוך חזה, ומוחץ את לבה בידו. כשחשבה עליו צוחק, היא לא הצליחה לנשום מרוב כאב.
אך היה דבר מה יותר נורא מכל אלא, דבר מה שגרם לה לרצות לקפוץ באישון הלילה אל תוך המים הקפואים. בשם האל הטוב, איזה כאב מילא את גופה כשהיא דמיינה אותו יושב בפינת תאו, מתעסק ללא מנוחה בשלשלאות שכובלות את ידיו. כל לילה היא ראתה אותו בחלומה, את פרקי ידיו המכוסים שפשופים מדממים, את רגליו היחפות והשרוטות, את ברכיו ואת הראש העטור רעמה השחורה נקבר בהן.
היא חשבה ללא הפסקה על חילוצו. אך כל תוכנית שנקרתה במוחה התבררה מיד כלא שימושית. גם אם תוכל ליצור הסחת דעת שתעסיק את כל השומרים, גם אם תצליח, באיזו שהיא דרך, להוציא את וויליאם מכלאו, היא לא תוכל להבריח אותו החוצה. ובטח שלא את כל שאר הצוות. וויליאם לא יסכים ללכת בלי זאק, וזאק לא יסכים ללכת בלי מלחיו. הכיצד היא תוכל להבריח, בדממה מוחלטת, עשרים וארבעה פיראטים רועשים הנמצאים תחת שמירה כבדה יותר מהנסיך עצמו?
היה זה אחר-צהריים חמים ועצל כשהיא פגשה אותו.
היא רק טיילה לה בספינה, וניסתה להבין את מבנה המסדרונות, כשמה שנדמה כחבית עץ עם רגליים הופיע מעבר לפינה. כשהוא התקרב, היא הבחינה שמדובר באדם שסוחב חבית יותר גדולה ממנו עצמו. המראה שעשע אותה עד עמקי נשמתה, והיא גיחכה לעצמה בעוד שהחבית דידתה בבלבול לכיוונה. הייתה זו חבית נאה למדי, מעץ מהגוני עם חיבורי ברזל שחור. כפי שחבית צריכה להראות, חשבה אנה. גם נעליה של החבית היו לא רעות כלל, מגפי חיילים גדולים ומבריקים. רק שככל הנראה, הן היו גדולות ממידותיה במעט. שכן הן לא אחזו את רגליה כפי שנעליים אמורות לעשות. גם מכנסיה של החבית ככל הנראה נתפרו עבור חבית ארוכת רגליים ממנה, וקצותיהם הכחלכלים נגררו על רצפת הספינה. אנה הבחינה, כי שרוך אחת מנעליה נשאר לא קשור. היא עמדה לציין זאת ממש כאשר רגלה הימנית דרכה על השרוך הפרום, ורגלה השמאלית, שעלתה כדי לקחת צעד, נתקעה בחצי הדרך. שיווי משקלה של החבית התערער, והיא נפלה קדימה על הרצפה. היא נפתחה, וכל התפוחים האדומים שהכילה נשפכו על הרצפה. הילד האדמוני לו, כך מסתבר, היו שייכות הרגליים המועדות, ניבל את פיו בשרשרת קללות מלוכלכות שלא תעלה על הכתב.
"הוי," אמרה אנה. "אתה לא מעט צעיר מכדי שיהיה לך פה כה מלוכלך?"
הוא הביט בה בעיניים מלאות חרדה. צבען היה חום סתמי למדי, אך ריסיו הארוכים גרמו להן להראות מיוחדות יותר.
"הו! סלחי לי! לא התכוונתי לקלל בפניך! באמת שלא ראיתי אותך! אני כל כך מצטער!"
אנה חייכה, וגיחכה לעצמה בשעשוע. "זה בסדר, נער. אל נא תראה כל כך נפחד."
הוא הביט סביבו, על כל התפוחים המפוזרים, ועל האצילה האורחת, ושוב על התפוחים.
"הגד לי, נער, מה שמך?" אמרה אנה, הוא הביט בה בהפתעה, לא מאמין שלאצילה מכובדת שכגון אנה-בל ליטווד יהיה עניין בשמו.
"רו- רוברט." ענה. "רוברט באטשר."
"נעים להכירך, רוברט. אני אנה. האפשר לשאול מה עושה נער צעיר על סיפון ספינת צי?"
רוברט בלע את רוקו. "אני שולייתו של הטבח ונער סיפון."
אנה כרעה על ברכיה לצידו. והרימה תפוח אל תוך החבית. "אם כך, מדוע אתה לובש מדים?"
רוברט נראה מבוהל. "הו, גבירתי, את לא צריכה לעשות זאת! זה לא לכבודך לרדת על ברכיך! אני אאסוף את התפוחים, באמת. אני משוכנע שיש לך משהו חשוב בהרבה לעשות."
"את האמת, שלא." אמרה אנה, והניחה עוד תפוח בחבית. "אין לי שום דבר אחר לעשות. לא חשוב יותר ולא חשוב פחות. אם נאסוף שנינו את התפוחים, הרי שנסיים הרבה יותר מהר. אז בבקשה ממך, ספר לי, מדוע נער סיפון לובש מדי חיילים?"
רוברט הביט סביב בחשש, בלע את רוקו, ונאנח.
"כי… ובכן, הייתי נער סיפון. ריצ'ארד, אחד הקצינים, החליט לקחת אותי תחת חסותו, ולהפוך אותי לנושא הכלים שלו."
אנה חייכה. "וואו, אתה בטח גאה יותר מצפרדע שלכדה נחש צפע."
רוברט הנהן בחוסר חשק, והניח עוד כמה תפוחים בחבית. המבט בעיניו לא נראה גאה כלל וכלל.
"אז… הגד לי, רוברט, אותו קצין מדובר… האם אתה מחבב אותו?"
רוברט נתן בה מבט בוחן, כמו בודק האם ניתן לסמוך עליה עם האמת. אנה חייכה חיוך חם. אפילו אימהי, יש יגידו.
"אני מחבב אותו," מלמל רוברט. "בערך כמו שגור נמרים מחבב את הצייד שהביא אותו לקרקס."
אנה מצאה את ליבה מתמלא רחמים כלפי נער מסכן זה, אפו העגול הזדקר לאוויר, ונמשים כיסו את פניו הנדכאים.
"כשנגיע לאנגליה," הוא לחש. "אני ארד מהספינה הזאת, ואפרד מכל הצוות שאני מכיר מינקות. אני אפסיק להיות נער הסיפון, ולא אראה את הרברט שוב לעולם…" הוא הכניס עוד כמה תפוחים לחבית. "הרברט הוא הטבח, והוא גם דודי. ולמרות שהוא ממורמר מאוד וגם זקן, הוא האיש הכי חכם שאני מכיר. אני לא רוצה לעזוב אותו. אני לא רוצה לבלות את שארית חיי במדי צבא שגורמים לי למעוד כל הזמן."
אנה הופתעה לגלות כמה מהר רוברט נפתח בפניה. מה שרק שכנע אותה עוד יותר שהוא היה זקוק נואשות לאוזן קשבת. אולי כמעט כמו שהיא הייתה זקוקה לסיוע במשימתה.
"אתה יודע," אמרה אנה. "אנחנו לא שונים כל כך. שנינו נעקרנו מסביבתנו הטבעית בחוסר אונים מוחלט."
רוברט כמעט זרק שלושה תפוחים אל תוך החבית.
"כן," הוא לחש. "אבל את חוזרת עכשיו."
זה הרגע, חשבה לעצמה אנה. זה מהיר מידי, אני אינני בטוחה שאפשר לסמוך עליו, אך אנחנו מתקרבים בכל רגע אל הממלכה, ועלי להשיג סיוע.
"לא, את האמת." אנה אמרה בשקט, כאילו קיוותה שרוברט לא ישמע. "כשאגיע לאנגליה, אהיה שבויה ממש כמוך. במקום מדי צבא רופפים, אתחבא בתוך שמלות חונקות. האחוזה של הורי אינה המקום הטבעי עבורי, בדיוק כפי שבסיס חיילים אינו המקום הטבעי עבורך."
רוברט הביט בה, פניו חיוורים כסיד.
"שנינו שייכים לים, רוברט." היא נגעה בידו. "שנינו לא רוצים לעזוב את האנשים שאנחנו אוהבים."
הוא משך את ידו מאחיזתה, ופניו התמלאו זעזוע. "את… את מתכוונת ש…"
"האם אתה מאמין באהבת אמת?" היא קטעה אותו. "מהסוג שלא קשור למעמד, או לכסף, או לאינטרסים פוליטיים?"
הוא בלע את רוקו. "כן, כמובן שכן, אבל-"
"זה מה שיש לי." היא אמרה. "ששת החודשים האלה היו… היו התקופה הכי נהדרת בחיי. לא, הם היו חיי. מעולם לא שמחתי כפי ששמחתי על סיפונה של "השועל האדום", מעולם לא הרגשתי חופשיה יותר. בלב הספינה הזאת, איפשהו עמוק עמוק בתוכה, נמצא האיש שגרם לי להרגיש כך. והוא עומד בפני הוצאה להורג. אז, רוברט, האם תסכים לעזור לי להציל אותו?"
רוברט נראה מבועת עד עמקי נשמתו, אנה ליטפה את כתפיו בעדינות.
"בבקשה," היא אמרה. "אני צריכה את עזרתך, רוברט. בבקשה…"
אנה ידעה שהיא מתמרנת אותו, כמובן. אך לא היו לא ברירות אחרות.
"אני… אני אצטרך… אני לא רוצה…" הוא הסית את מבטו ממנה. "אני לא מכיר אותך בכלל… ובטח שלא את… את ה… האיש הזה, שאת רוצה לחלץ."
"ובכן," אנה התקרבה אליו. "אז כך, נולדתי לפני עשרים ואחת וחצי שנים, באחוזת אבן במרחק לא גדול מהבירה. אבי הינו אחד האנשים הכי עשירים באנגליה, עם כי באירלנד יש כמה שעוקפים אותו. אומנם הוא רק דודן של רוזן, אך מעמדו נכבד בעיקר בגלל הונו. מתוקף כך, ביליתי את ילדותי בנשפים וכרכרות מפוארות. ומעולם לא סירבו לבקשתי. אני בתו היחידה של אבי, שכן לקחו שנים רבות עד שהצליחה אמי להרות, וכעת היא כבר מבוגרת מידי עבור נסיון נוסף. מתוקף היותי בתו היחידה, אבי פינק אותי ללא סוף. והפכתי ילדה בלתי-נסבלת למדי. ומשם: לנערה איומה ממש. בשל כך, התקשה אבי למצוא לי חתן. את הגברים המועטים שהסכימו לראותני, דחיתי ללא מחשבה. ואבי, שבבגרותי כמו בילדותי, התקשה לסרב לי, הסכים להמשיך לחפש. למעשה, בדיוק הייתי בדרכי לפגוש את האיש הצעיר היחיד שהסכים לשקול אותי כאישה – בשל היותו, יש לציין, בלתי-נסבל למדי בעצמו – כאשר כרכרתי נתקעה. העגלון האומלל ביקש ממני עזרה בלחלץ את החפץ שנתקע בגלגלי הכרכרה, אמלא הייתי כה מפוחדת, הוא כנראה היה ננזף קשות בו במקום. ובעודי מתכננת כיצד אספר לאבי על חוצפתו הבלתי יתוארת של העגלון הזקן, חילצנו את אותו מקל שעצר את הגלגל מלהסתובב. אבל, כפי שגילינו, זה לא היה מקל, אלא חץ. במהרה זינקו השודדים מהעצים, ואני כבר התעוררתי על סיפון ספינתם." אנה נשענה בגבה על הקיר, ופתחה את הכפתור העליון בצווארון השמלה החונקת ששלחה לה אימה.
"תחילה, כמובן, התעסקתי יומם ולילה בכמה מסכנה ואומללה אני. אך אחרי זמן לא רב למדתי דבר מה, על סיפונה של ספינה זו, אני מוזמנת להיות כמה אומללה שאני רוצה. איש לא יתרוצץ סביב וינסה לרצותי! על כן, הבנתי באיטיות, שעלי להחליט שאינני אומללה בעצמי, ולא לחכות שמישהו יטפל בכך. זה בערך היה הזמן, כך נדמה לי, בו התחלתי לחבב את וויליאם.
"צפיתי ששודדי ים יהיו כולם ממזרים שיכורים שמצחינים מלכלוך. אך לא וויליאם טל, לא… היה קסם אפל שאפף אותו. מיסתורין מהסוג המכשף ביותר. זה נשמע מוזר, לא כן? הרי שהוא היה ממזר מרושע, שתמיד הריח כמו אלכוהול. אבל היה בו דבר מיוחד, לקחו לי חודשים להבין מה הדבר הזה, שהשרה עלי תחושת אימה משכרת כל פעם שהבטתי בו. עיניו, הכחולות כמו ערפל לילי מעל מי ים קפואים, עוררו את הסקרנות העמוקה הנחבאת בתוכי. רציתי לצלול למים, להתיר את הערפל, ולגלות מה באמת ובתמים שוכן תחתיו. וזה מה שעשיתי, אני מאמינה. לפחות מה שהתחלתי לעשות.
"מה שלא הבנתי, מה שאני עדיין לא ממש מצליחה להבין, זה מה שוויליאם עשה באותו זמן. גם הוא ראה משהו בעיני, הוא ראה בריכה מכוסת ירוקת בצבעים עזים ומחליאים. וגם בו התעוררה הסקרנות, גם הוא רצה לראות את מה שמסתתר תחת המעטה מעורר הבחילה. וכך, אט אט, התחלנו לחקור זה את זה, לסלק מכשולים של מרירות ואנוכיות. וכמו שמגלים את הפרחים אחרי שמסלקים את סבך העשבים השוטים, גילינו את הטוב. כל אחד בנשמתו של האחר. וויליאם מצא את האומץ שבי, ואני מצאתי את הרכות שבו. כשהורדנו את המגננות, ניתן היה לראות את הפצעים. הצלקות שהשאיר בנו העבר שלנו. ובלילה אחד, לילה איום כל כך וחשוב כל כך, לקחנו את הצעד הראשון במסע בין מאה צעדים לקראת ההחלמה. לקראת היום בו נהיה שנינו אנשים שלמים באמת."
עיניו של רוברט נצצו, אנה ידעה שהוא מבין לאן הסיפור ממשיך.
"אך זה לא הסוף שמחכה לי, רוברט. הסוף שמחכה לי הוא חיים חסרי עניין ואפורים, שיגמרו מבלי להשאיר אפילו זכר קטן מאחור. וויליאם טל, האיש הכי טוב בעולם, לעולם לא יזכה להיות אדם שלם. לעולם לא יזכה להשתחרר באמת מהפצעים שלו. לעולם הוא לא יזכה לשבת בקן העורב ולצפות בכוכבים, ואני לעולם לא אזכה לשבת איתו."
רוברט נשך את שפתו, והביט ברצפה. אנה הסתכלה בו בשלווה עמוקה. "עכשיו אתה מכיר אותי, ואפילו קצת אותו. האם זה מקל את החלטתך?"
עיניו של רוברט התרוממו באיטיות, הוא קילל חרישית, כאומר "אני לא מאמין שאני עושה את זה…" ואז אמר, בקול זועף מה, "מה את צריכה שאני אעשה?"
"הו, רוברט!" אנה קראה באושר, וחיבקה את צווארו. "תודה לך! תודה לך! כל המילים שבעולם לא יספיקו כדי לתאר כמה אני מעריכה זאת!"

שיניו של רוב באטשר נקשו בעודו מתקרב לסוהרים. חמישה עמדו בכל צד של המסדרון, ועוד חמישה זוגות פוזרו לאורכו. כולם חמושים למופתי.
בצדו הימני של המסדרון, עמדו חברי מחלקתו של ריצ'ארד, הם הכירו את רוב, והוא אף מצא חן בעיניהם. חיבה מתנשאת מהולה ברחמים הייתה הרגש הקולקטיבי שחשו חברי הפלוגה כלפי הנער החלוש. אותו רגש שבוודאי היו מרגישים לו ראו גור כלבים קטוע-רגל.
הייתה זו שעת ארוחת הערב, וחיילי הפלוגה התמרמרו על כך שעליהם להגיש אוכל לשודדי ים מצחינים במקום לאכול בעצם.
"עד שנגיע, כבר יגמר כל הבשר." התלונן כריסטופר, אחד מהחיילים השנואים על רוב בעולם. "בכל מקרה יש כל כך מעט… אולי הוא יבש ומלוח, אבל הוא יותר טוב מהמלפפונים הכבושים שאנחנו נצטרך לאכול!"
"תסתכל על מה הטינופות האלה מקבלים," אמר חייל אחר. ודקר באצבעו חתיכת לחם במרקם עדין של סלע. "בכנות, אני מרחם עליהם במקצת."
"אולי תרחם על מאות האנשים התמימים שהם רצחו בדם קר במקום?" הציע כריסטופר, החייל השני הסמיק בבושה.
"ועדיין," אמר חייל שלישי. "נראה שעובדים יותר קשה במטרה להרוס את הארוחות שלהם מאשר לשפר את שלנו."
"זו הכוונה." הסביר כריסטופר. "הם רוצים שיראו כמה שיותר חלושים ורזים כשיעלו אותם לגרדום."
החייל השלישי הנהן בהבנה. ורוב החליט שזה זמן טוב להיכנס.
"שלום." הוא אמר, ונופף במחווה מגושמת. מבט מלא תמיהה מילא את פניו של כריסטופר.
"הו, שלום רוברט…" הוא אמר בטון רציני, וסימן לרוב להתקרב. "עד כמה שאני שמח לראותך, אני מוכרח לשאול, מה אתה עושה פה ולא בחדר האוכל? המקום הזה יכול להיות מסוכן בשביל ילד שכמותך…"
"החלטתי," אמר רוב, מתאמץ לזכור מה היו המילים המדויקות שאנה הורתה לו להשמיע. "שעלי להתקשח במעט. כיצד אוכל לשמש כנושא כלים טוב לאדוני אם לא אהיה מסוגל אפילו להתקרב לשודדי ים כבולים? אז חשבתי לי, וודאי תזדקקו לעזרה בהגשת המזון לאסירים. ואני, אחרי הכל, בליתי את ילדותי באימון במלאכת הגשת המזון. אז, סתם כך, חשבתי. אולי, רק אולי, אבוא, ו… אה… אציע את עזרתי."
כריסטופר צחק, וטפח על כתפו של רוב. "תודה על ההצעה, זה אמיץ מאוד מצדך. אך אני מאמין שנוכל להסתדר עם הגשת האוכל בעצמנו."
"חכה," אמר אחד החיילים. "אם הוא ידאג להגיש את האוכל, אנחנו נוכל למהר לארוחת הערב!"
"ומה אם ישאלו איך הגענו כל כך מהר?" שאל חייל אחר.
"נגיד שהאסירים היו רגועים למדי, ולכן לקח הרבה פחות זמן לסיים את העבודה." הציע שלישי. כריסטופר נשאר ספקן למראה.
"לכו אתם." הוא קבע. "אני אשאר כאן, עם רוב, ואוודא שהוא לא מסתבך מידי."
ארבעת החיילים האחרים הנהנו, הצדיעו בחוסר תיאום, ופנו בריצה משם. כריסטופר נתן ברוברט מבט חם, כמעט גאה, והניח את המגש עליו היו ערומות עשרים וארבע צלחות בידיו.
"תן אחת לכל אחד, דרך החריץ ליד הרצפה. אל תסתכל עליהם. פשוט תלך ישר ואל תסתבך." כריסטופר פרע את שערו האדמוני של רוב. "קדימה, צא."
בתא הראשון לידי עבר רוב, שכב על הרצפה שודד כחוש ובעל עור בגוון חולני-צהבהב. כשרוב החליק את הצלחת אל תוך התא, הוא הסתער עליה ותחב את האורז המועט לפיו בידיים חשופות ומלאות גלדים.
בתא השני ישב איש מבוגר ושמנמן בעל זקן לבן ותפוח, כענן נעים למראה. כשרוב התכופף כדי להניח את הצלחת על הרצפה, עצר אותו האיש.
"אנא ממך, נערי היקר, אני אינני צעיר, וגבי חלוש ודואב. התכופפות היא אינה מלאכה פשוטה עבורי… ועכשיו, אני אינני מסוגל אפילו לקום. האם תוכל לעזור לאיש זקן, ולמסור את ארוחתי לידי?"
רוב זע באי נוחות. "איך אוכל לעשות זאת דרך הסורגים?"
חיוך רחב ושטוף זדון עלה אל פניו. "לא תוכל."
מהיר כברק, זינק הזקן ממקומו ולפת את מפרקי ידיו של רוב בעוצמה מטלטלת. "עכברוש מקולל ושברירי! במקום ממנו אני הגעתי היו זורקים אותך לכרישים!"
רוב צרח ושמט את המגש, נאבק להיחלץ מאחיזתו של הזקן שתלתל אותו ללא רחמים וצרח קללות מכאיבות למשמע. כריסטופר הגיע בריצה, והזקן מיד שחרר את פרקי ידיו של רוברט וחזר למקומו, מביט בהם במבט זדוני.
עיניו הכחולות של כריסטופר הביטו בו בדאגה, "רוב, אתה בסדר?"
רוברט שפשף את פרקי ידיו. "כ- כן, אני בסדר, אני בסדר גמור, אתה יכול ללכת לאכול, אני מסתדר." הוא צנח לרצפה, והתחיל לאסוף את הלחם היבש שהתפזר על הקרקע.
"אתה רועד." אמר כריסטופר, ונגע בכתפו. "אני מצטער, לא היית מוכן לזה, ואני שלחתי אותך הישר אל לוע האריה. בוא, רוברט. בוא איתי ונלך לאכול משהו."
רוב הביט אל המשך המסדרון. כמה שהוא רצה להיענות להצעתו של כריסטופר, הייתה לו משימה לעשות. והוא לא התכוון לעזוב בלי לבצע אותה.
"לא," הוא לחש בחוסר חשק. "אני אסיים כאן, לך לאכול אתה. אני בסדר."
כריסטופר נראה לא מרוצה כשנאנח וליטף את שערו של רוברט. "אני אחכה לך בקצה המסדרון. תיזהר, בבקשה. אני לא רוצה לראות אותך נפגע."
בעודו חוזר לחלוקה, הוא תהה לעצמו מדוע כריסטופר כל כך דואג לו. הם לא היה קרובי משפחה, ואפילו לא חברים. למעשה, פגישתם הראשונה אירעה רק לפני שבועות מספר. ועד לפני כתריסר ימים כריסטופר אפילו לא טרח לזכור את שמו. בבת אחת, ללא שום התראה או סיבה נראית לעין, החל החייל ללוות אותו בכל אשר הלך ועשה. כריסטופר היה המכובד והוותיק מבין חיילי פלוגתו, ואף על פי שלא היו לו תואר או הכרה רישמיים, הוא היה המנהיג הרוחני של הפלוגה. ריצ'ארד, אשר נשא בתואר הרשמי, לא התנגד להקלה בעבודתו, ושמח שהחייל הצעיר והמוכשר לוקח על עצמו חלק מחובותיו של מפקד פלוגה. אם היה אדם בעולם שרוב חיבב פחות מריצ'ארד, היה זה כריסטופר. כריסטופר הזחוח, המתנשא, השקרן, והמזויף.
הוא הביט הלאה במסדרון, אל האפלה, ותהה- איך הוא יזהה את האיש עליו אנה דיברה? היא אמרה ששערו בצבע פחם, אבל ללא מעט שודדים היה שיער פחם. היא אמרה שעורו חיוור, אבל לכל אדם יהיה עור חיוור אחרי שהיה כלוא בבטן ספינה במשך שלושה חודשים. היא אמרה שהוא גבוה, אבל כולם ישבו. היא אמרה שהוא נאה, אבל… ובכן, רוב פקפק בכך עמוקות.
הוא כבר כמעט הגיע לסוף המסדרון, ותהה אם הוא חלף על פני אותו וויליאם מדובר בלא משים, כשהוא ראה אותו.
צמידי ברזל כבדים ננעלו סביב פרקי ידיו, ואל כל אחד מהם חוברו שתי שלשלאות. האחת, קצרה שבקצה השני הייתה מחוברת לתקרה, והכריחה אותו לשבת על ברכיו באמצע התא כשידיו מורמות בזווית מכאיבה למראה, והשנייה ארוכה יותר, שנחה רפויה על הרצפה. ראשו היה שמוט, והשיער שהסתיר את פניו נתן הגדרה אחרת למילה "שחור". הוא לא היה שחור כמו פחם, הוא היה שחור כמו חושך. כמו חושך רעבתני שבולע את כל האור בסביבתו. עורו היה מכוסה חבורות בשלל צבעים, וברכיו היו שרוטות ומדממות מהשפשופים הבלתי פוסקים שיצרו תנודות הספינה.
"אה.. סלח לי… אדון… אה… אדון טל?"
ראשו התרומם באיטיות, וחשף מבט תכול ועייף.
"לך מפה. אני לא רוצה לאכול."
רוב הביט אל כריסטופר בחשש, אך זה שוחח עם אותו זקן תמים למראה, ולא שם לב.
"מה זאת אומרת?" שאל רוב.
"מה אתה חושב שזה אומר? אני לא רוצה לאכול, תעזוב אותי במנוחה!"
קול חבטה נשמע כשמשהו בתא הבא במסדרון דפק על הקיר המשותף, וויליאם צמצם את עיניו וצרח קללה לעבר הקיר. בתגובה נשמעה עוד חבטה, חזקה עוד יותר.
וויליאם קילל חרישית, והביט שוב ברוב.
"אתה אמור לשחרר את הידיים שלי, כדי שאוכל לאכול."
"ל- ל- לשחרר אותך?" גמגם רוב. השודד גילגל את עיניו.
"אלא אם כן בכוונתך להאכיל אותי בכף- כן, תצטרך לשחרר אותי."
הוא הביט שוב אל כריסטופר, בכיסו רשרש המפתח שקיבל.
"אני לא חושב ש…"
"אל תדאג," קטע אותו וויליאם. "אני לא אפגע בך. הכוונה, הייתי רוצה מאוד לפגוע בך. אבל אני לא מסוגל לעמוד בימים אלה, שלא לדבר על להכאיב לילדים קטנים."
"אני לא ילד קטן!" צעק רוב, וויליאם חייך, וגיחך בשקט.
"קדימה, ילד. תיכנס ותשחרר לי את הידיים."
רוברט הביט אל כריסטופר, ואל שני מגשי האוכל שנשארו בידיו. "בסדר."
הוא הניח אחד מן המגשים, הוציא את המפתח מכיסו, נכנס ונעל את הדלת אחריו. באיטיות ובזהירות, הוא התקרב לידיו של ווליאם, המפתח בידו הרועדת. השודד נשך את האוויר בכיוונו של רוב, וליקק את שפתיו. הנער לא מצא בדיחה זו משעשעת כלל.
"יש שם שני מנעולים," אמר וויליאם. "פתח את זה המחובר לשלשלת הקצרה."
רוב עשה כדבריו, וכששתי השלשלאות היו פרומות, וויליאם התנודנד כמי המתקשה להחזיק עצמו ישר, וקרס לישיבה. הוא לקח את המגש בידיו, את פיסת הלחם, התפוח, והמלפפון הכבוש.
תחילה הוא בלע את רוקו, וקירב את פיסת הלחם לפיו באיטיות מיסרת, ואז הוא קרע אותה בשיניו וכילה אותה תוך רגע. עיניו נעצמו בעונג בעוד המזון מחליק במורד גרונו, והוא הושיט את זרועותיו חזרה לכבלים. לא טורח לתת מבט שני במלפפון או בתפוח.
"רגע," לחש רוב. והוציא מכיסו את הפתק. "אנה ביקשה ממני להביא לך את זה."
עיניו נפקחו, מבהיקות כזוג אבני ספיר שהברישו מעליהן שלג.
"אנה?" הוא שאל כלא מאמין. "אנה?"
"כן," רוב ענה. "אנה-בל ליטווד. אצילה בעלת שיער זהוב."
וויליאם חטף את הפתק מידיו. אנה טרחה להביאו במעטפה מקושטת ומבושמת, רוב חשב שזו פזרנות, אך כעת הבין את בחירתה. כשאצבעותיו האדמומיות של וויליאם ליטפו את הנייר, והוא שאף לקרבו את הריח. בעדינות ובאיטיות, הוא פתח את המעטפה. עיניו הביטו במכתב כפי שציפה רוב שייביטו באוכל, ברעב פראי ומכאיב. הוא קרא את הפתק, ואז קרא אותו שוב, ושוב ושוב ושוב. שפתיו ביטאו את המילים ללא קול, מתחילת המכתב עד סופו. רוב ידע, שהוא ממנסה לשנן אותו. לזכור אותו כדי שיוכל לדקלם אותו לעצמו בשעות הקשות.
"אני צריך ללכת," אמר רוב. "זה מתחיל לראות חשוד."
וויליאם לא זיכה אותו בתשובה.
"וויליאם!" אמר רוב, זה היה מוזר לקרוא לשודד בשמו הפרטי. "אני צריך ללכת."
הוא הושיט את ידו, לקחת את המכתב, אך וויליאם חבק אותו לחזהו. "מה אתה עושה?"
"אני לוקח אותו איתי, כמובן."
וויליאם נראה כמו ילד שגילה כי יום הולדתו מבוטל. "מה? למה שתעשה את זה?"
"אני מוכרח," אמר רוב. "איפה בדיוק תחביא אותו מהשומרים? אין לך אפילו מיטה!"
"אחביא אותו מתחת לבגדי." אמר וויליאם. "הם לא ימצאו אותו."
"ומה אם יערכו חיפוש? או יעבירו אותך לתא אחר? זה מסוכן מידי, אנה אמרה לי לקחת אותו."
וויליאם קירב את המכתב לחזהו.
"לא, אני לא מוכן! אני אמות לפני שתקבל את זה!"
"שקט!" לחש רוב. "אל תצעק, ישמעו אותנו! תן לי את המכתב, ואני אלך. אולי תקבל עוד אחד מתישהו, אבל בינתיים, אני חייב לקחת את זה איתי! למען הגנתך והגנתה של מיס ליטווד."
וויליאם חיבק את המכתב בכל כוחו, ועדיין, לא יצר בו אפילו קמט אחד קטנטן.
"אתה לא יכול לקחת אותו, לא ארשה לך." הוא התיז, כאילו לא שמע כלל את מילותיו של רוב.
"מה הבעיה שלך? זו רק פיסת נייר! האם אתה כה אנוכי שתעדיף לסכן את זו שאתה מתיימר לאהוב בשביל פתק ארור?"
"זו לא רק פיסת נייר!" הזדעק וויליאם. "אתה לא מבין? זו ההוכחה! ההוכחה היחידה בעולם שהיא עדיין שם! שהיא עדיין זוכרת אותי! שבכלל יש משהו בעולם כולו מלבד שלשלאות וקירות עץ! לא אמסור את הדבר היחיד שמוכיח שהיא עדיין אוהבת אותי! לא לילד ארור! לא לילד טיפש וארור!"
"שקט!" צווח רוב בלחישה, "לא יתכן שכריסטופר לא שמע את זה, מהר, תן לי את המכתב לפני שהוא-"
"רוב?" קול צלול ומוכר נשמע מאחוריו. רוב הסתובב, וראה את עיניו הכחולות של כריסטופר מביטות בו כלא מאמינות. הוא פתח את הדלת, נכנס פנימה, וחטף את המכתב של וויליאם הקפוא מרוב אימה. בעודו קרא את מילותיה של אנה, כך רוב יכול היה להישבע, דמעות נקוו בעיניו. הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה, כדי למנוע מהן לרעוד. כשהרים את מבטו בסוף, ערבוב משונה של זעם וחמלה נלחם בתוכן.
"האם זה נכון?" הוא שאל, ובחן את וויליאם העלוב. "האם מיס ליטווד באמת כתבה מכתב זה? האם הוא באמת נועד בשבילך?"
וויליאם הסית מבטו כאילו ספג סטירת לחי. "לא." הוא מלמל. "לא, זה זיוף. הנער בדיוק התכוון לקחת אותו ממני."
כריסטופר צמצם את עיניו. "עם כך, מי כתב מילים אלא?"
"אני."
"אם ביכולתך לכתוב ברהיטות כזאת," אמר. "אני מניח שתוכל ללא קושי לאיית את שמי?"
וויליאם החוויר, ונמנע מלהביט בחייל.
"ובכן… אני…"
"שמי כריסטופר קורנליוס האמבלפי. האם תוכל לדקלם לי אותו?" קולו של כריסטופר לא היה אכזרי, כפי שהיה אמור להיות, אלא רך ומלטף. הרחמים נשארו לעמוד בעיניו.
"ובכן… " וויליאם נשך את שפתו בכאב. "ק'…"
"אתה שודד," אמר כריסטופר. "אתה יודע לקרוא, אבל לא לכתוב. לא מלמדים אתכם לכתוב, נכון? מלבד הקפטן, אף אחד לא זקוק למיומנות זו. אתה לא כתבת את המכתב הזה, מיס ליטווד כתבה אותו. אליך. אל האיש ש-"הפיח חיים בלבה המת." זה ש- "לימד אותה את משמעותן של המילים 'אושר' 'חופש' ו 'אהבה'.""
כריסטופר כרע על ברכיו מול וויליאם, והסית את סנטרו בעדינות, כדי שיוכל להביט בעיניו. "בבקשה, וויליאם, ספר לי את האמת. האם אתה באמת האדם שמתואר כאן? האם אתה באמת עשית את כל הדברים האלה?"
וויליאם חשק שיניו, עיניו הכחולות התמלאו אומללות, והוא הנהן לחיוב.
כריסטופר נשם עמוקות, הביט לרגע ברוב, ואז שוב בוויליאם.
"כל אדם אחר, כל חייל אחר על הספינה הזאת, היה הורג אותך כאן ועכשיו. מגיע לך למות, אין דבר שארצה יותר מלראות אותך עולה על במת התליין, ומוצא להורג בגין פשעיך נגד מאות, ואולי אלפי, אנשים תמימים. אבל, אני לא אהרוג אותך. לא כי יש בליבי איזושהי מידה של אימפתיה או חיבה כלפיך, אלא בגלל מיס ליטווד. מסיבה שאינני יכול להבין, היא אוהבת אותך. ולמרות שלך בהחלט מגיע להיתלות, לה לא מגיע לראות את החיים נוזלים מעיני אהובה. לא אסכן אף אדם אחר בשביל מטרה זאת, לא אעשה זאת בשמחה או בגאון, אבל אני אעזור לה. לא לך, לה. אך ורק בגלל שלי היה נסיון באהבה שלא יכולה לקרות, ואני מכיר את הצלקת האיומה והעמוקה שהיא משאירה."
הוא הושיט את ידו ללחיצה, וויליאם אחז בה בהיסוס.
"ברכותיי, ממזר בזוי וארור שכמותך, הצלחת להבטיח את הישרדותך."