על צמידים מוזרים ומכתבים – פרק 1.

"ליסה!!" צרחה המורה מירי (או איך שהיא רוצה שיקראו לה, מיר'לה אשת החשבון, שם מוזר.), בזמן שציירתי להנאתי.
"כן?" עניתי באדישות (ועם פרצוף אדיש).
"תפסיקי לצייר!" המשיכה מירי (מירל'ה אשת החשבון) לצרוח.
הלנה, שיושבת ליידי, לא הצליחה להתרסן.
התחלתי להעתיק את התרגילים בשיעמום למחברת, בזמן שהלנה מנסה לא להירדם.
קוראים לי ליסה (או ליסוליסו), ואין לי מה לספר כרגע.
"שיעוריי בית. להעתיק ליומן!" צרחה המורה מירי, קול כל כך חזק עד שהיינו צריכים לסתום את האוזניים.
"כן, מיר'לה אשת החשבון" אמרו התלמידים בקול אדיש והוציאו יומנים.
פתאום הדלת נפתחה, וילדה בעלת שיער חום בהיר שמגיע עד לישבנה ועיינים כחולות מהפנטות נכנסה.
"היי, קוראים לי מאג'יק" אמרה הילדה.
"שם מוזר.." לחשה לי הלנה, הנהנתי, לפתע עייניה של הילדה נראו סגולות ואז חזרו להיות כחולות.
"את ראית את זה?" שאלתי את הלנה, היא הנידה בראשה וחזרה להעתיק.
מוזר.

בהפסקה המורה הכריחה אותי, את הלנה, את גרייס ואת טים לערוך סיור למאג'יק.
כולנו יצאנו מהכיתה. מאג'יק אספה את שיערה החום בקוקו גבוהה, טים הקפיץ כדור, גרייס הכניסה ידיים לכיסייה ואני והלנה הלכנו צמודות אחת לשנייה.
"מסטק אלינבי מסטורייה!" שמעתי לפתע.
"מה זה היה?" שאלתי.
"מה 'מה זה היה'?" שאלה גרייס.
"כלום.." אמרתי, מאג'יק התחילה לזמזם שיר.
"זה חדר מורים" הצביעה הלנה על דלת חדר המורים, מאג'יק נראתה משועממת.
לפתע ילד נתקע במאג'יק, והעיף אותה.