על סף תהום – 1

וושינגטון הבירה, דופונט סירקל

השמש זרחה בשעה שמַיְיקֵל רוֹס פתח את דלת חדר השינה שלו, מזיע ומתכונן לעוד יום עבודה ארוך. הוא ניגש למקרר, מזג לעצמו כוס מים צוננים, ולגם בשקיקה. השעון בידו הורה על השעה שבע בבוקר, והוא לא הבין איך ייתכן שכבר בתחילת היום כל כך חם בביתו. החום הכבד של יולי מעולם לא היה אהוד עליו במיוחד; הוא הרגיש מחנק רק מלהסתובב בחוץ, ונוסף על כך גם היה עליו הרבה לחץ בעבודה בתקופה האחרונה. אבל מייקל כבר התרגל לתקופת העומס הרגילה שיש בכל שנה. הוא נאנח והתיישב בעייפות בכורסת העור השחורה שבסלון ביתו, שלף את המכשיר הסלולארי שלו מההטענה והניח אותו על השולחן.
"אין לי כוח לעוד יום מתיש," חשב לעצמו בפיהוק ומתח את איבריו הדואבים, ובדיוק כשעצם את עיניו והתכונן לעוד מנוחה קצרה של כמה דקות, נשמע צלצול הסלולארי הטורדני שלו וקטע את הדממה.
"אוף, לא נותנים לבנאדם קצת מנוחה…" הוא רטן בשקט, מחניק פיהוק נוסף, הרים את המכשיר הנייד מן השולחן והעיף מבט על הצג. המספר לא היה מוכר לו. הוא לחץ על מענה ומלמל בחוסר חשק מובהק, "הלו?"
בתחילה לא נשמעה כל תגובה מן העבר השני, אך כשאימץ מייקל את שמיעתו הצליח לשמוע בבירור נשימות כבדות ומיוסרות.
"הלו?" הוא שאל בשנית והגביר את קולו בערנות.
"מייקל…" גנח הדובר אל תוך הפומית.
לרגע לא זיהה את הקול המדבר, אבל לאחר כמה שניות חדרה למוחו ההכרה שזהו לא אחר מאשר –
"רוֹנַלְד?! זה אתה?"
"מייקל… זה אני…" השיב רונלד בכאב.
"למה אתה נשמע ככה? מה קרה?!" התפלא מייקל וליבו החל דופק בקצב מטורף.
"מייקל, אין לי הרבה זמן," התייצב לפתע קולו של רונלד והוא האיץ את קצב נשימותיו, "אתה… אתה מצוי בסכנה… תברח – עכשיו! מיד!"
"מה?! למה?!" נבהל מייקל וזיעה קרה כיסתה את פניו.
"מייקל, היום שחששנו ממנו הגיע. הם בדרך אליך… תברח במהירות, ותיקח איתך את זה. אני סומך עליך."
"רונלד, אמרת לי לא להוציא את זה בשום אופן – "
"תוציא את זה עכשיו! אתה לא מבין?!" סינן רונלד מבין שיניו, "תוציא את זה כבר, כל עוד יש לך…"
למשך כמה שניות בודדות שררה שתיקה רועמת מצד רונלד. מייקל היסס מעט, ורונלד לחש בנשימה עצורה, "אוי, לא."
"מה אתה עושה?!" שמע מייקל צעקת גבר בעל קול עבה עם מבטא רוסי, צעקה שהופנתה ככל הנראה לרונלד, שנדם פתאום.
מייקל שמע חבטה עמומה, השיחה נותקה והוא נשאר למשך כמה שניות המום ומאזין לקול הצפצוף שסימן על סיום השיחה.
הוא קם במהירות מהכורסא, ונעמד על הרצפה המבריקה של סלון ביתו.
רונלד הכין אותו ליום הזה כל כך הרבה פעמים, אבל הוא מעולם לא תיאר לעצמו שיום אחד זה באמת יגיע. אסור לו להסס עכשיו.
הוא רץ ופתח את ארון העץ, משם לקח את תיק הצד שלו שבתוכו היו חפציו האישיים, ומיד מיהר לחדרו, שלף מכיסו מפתח ופתח את המגירה התחתונה, ממנה נטל את אקדח הטאורוס-טיטניום שלו, שתחתיו התגלה כפתור ירוק. בלוחצו על הכפתור תחתית העץ של המגירה הוזזה לצד באופן אוטומטי, וחשפה לוח מספרים קטן.
מייקל הקיש במיומנות את הקוד שהיה ידוע לו. כעת לבנה אחת מן הרצפה בחדר נפלה עמוק פנימה; הוא הושיט את ידו לפתח שנפער, הוציא משם תיבה חומה קטנה, והכניס אותה לתיקו.
בדיוק כשהתקדם לעבר דלת הכניסה, שמע רחשים מכיוון הדלת. מיד הבין שמישהו מכניס מפתח ומסובב בחור המנעול מצדה החיצוני של הדלת. רעד מהיר חלף בגופו בשעה שפנה אל עבר מחסן ביתו לכיוון הדלת האחורית.
היא נפתחה על ידיו בבעיטה חזקה, עיניו התרוצצו במקומן ואקדחו כוון לכל עבר בפחד ובחשש, וכשליבו פועם בקצב מסחרר הוא נכנס לרכב הפוֹרְשֶה הכסוף היוקרתי שלו והתניע. בעודו מניח את תיק הצד במושב שלידו ואת הסלולארי במטען הרכב, המכשיר שלו צלצל שוב. כששלח את מבטו לעבר הצג, הבחין במספר חסוי. מייקל החליט להתעלם ממנו, והמכשיר המשיך לצלצל פעמיים נוספות.
הוא הגביר את לחיצתו על דוושת הגז בהנחה שהמשיבון הפרטי שלו יענה למספר החסוי, ואם מישהו באמת יהיה מעוניין לדבר איתו, שישאיר לו הודעה קולית. כשהאיץ את הרכב, הרהר בדאגה כנה אודות חברו רונלד.
רונלד טֵיילוֹר ומייקל רוֹס היו חברים טובים כבר מתקופת נעוריהם. הם למדו יחד בימי התיכון, אולם לאחר שסיימו את לימודיהם נפרדה דרכם; רונלד החל להשתלב בפעילויות הביון של ארגון ה-CIA בהצטיינות, עד שהועלה בדרגות וקיבל משרה מכובדת ומקורבת לראש הארגון. מייקל לעומתו פנה ברצינות ללימודי משפטים, הפך במהרה לעורך דין מקצועי, וניהל חברה קטנה אך מצליחה בבעלותו. אבל כל זה לא הפריע כלל לחברותם החזקה, והם המשיכו לשמור על קשר חזק ביניהם לאורך השנים שחלפו מאז.
מייקל הזכיר לעצמו שבדיוק היום יש לו פגישה חשובה עם אחד מלקוחותיו המכובדים והעשירים ביותר – ריצ'ארד בּוֹסְטוֹן, מנהל חברת היי-טק משגשגת בוושינגטון שביקש לשוחח איתו בענייני עסקים.
כעת, בנסיעה מהירה ופראית על הכביש המהיר, הציץ מייקל לרגע בשעונו והבין שהפגישה הזאת לא תתקיים. הוא ידע היטב שלאדם מכובד כמו מר בוסטון אסור להבריז, וקיווה שלא הפסיד את המשרה שלו אצלו; הרי אדון ריצ'ארד תמיד התייחס ברצינות לדברים כגון אלה, והיה קפדן עד מאוד בענייני עסקים. אבל הוא ידע שכרגע עליו לשכוח מהעבודה שלו, ולהתמקד בדברים החשובים באמת. התיבה צריכה להיות כעת בראש מעייניו.
ליבו חזר לפעום בקצב הרגיל והוא נרגע מעט, פתח את החלון והאט את הרכב.
כשהסתכל במקרה במראת הרכב, נדהם לגלות שני רכבי קאדילק שחורים שנוסעים אחריו. מיד הבין שהינו נתון תחת מעקב, אך לא היה משוכנע בכך בוודאות, לכן החליט לברר זאת.
כשהגיע לפנייה בסמטה, הוא פנה במפתיע פנייה חדה שמאלה וציפה לראות מה תהיה התגובה של שתי המכוניות שבעקבותיו.
אחת המכוניות פספסה את הפנייה ונאלצה להמשיך הלאה, אך השנייה קלטה אותו מראש והמשיכה בעקבותיו. לפחות ניער מעל גביו אחת מהן, אך בלי ספק הוא במעקב.
הוא חשב להתקשר למר בוסטון ולהודיע לו על כך שאינו יוכל להגיע לפגישה, אולם התחרט. מוטב כעת להתרכז בניעור המכונית השנייה מעליו.
מייקל התבונן שוב במראה לעבר פניו של הנהג במכונית אחריו. פניו היו צרות ומצולקות, עיניו הירוקות נצנצו ברשעות ובשביעות רצון. מייקל זיהה אותו מיד. זה הוא, אי אפשר לטעות בכך.
הסוכן הרוסי אלכס רוֹמַנוֹב האיץ את מהירות רכבו בחיוך. מייקל זכר את היום שבו רונלד בא לבקר בביתו עם משאית ה'ברינקס', בידו התיבה שעשרה שומרי ראש מיומנים לא משו ממנה לרגע. הוא הסביר לו בשיחה ארוכה את חשיבות התיבה ושמירתה, ובין השאר הראה לו גם תמונות של הסוכנים המבוקשים אצל ה-CIA וסיפר לו אודות כל אחד מהם. על רוֹמַנוֹב אמר שהוא בין הראשונים ברשימה השחורה, וכי ממנו יש להיזהר במיוחד.
מייקל הביט לשנייה בצג הסלולארי שלו, וראה שיש לו הודעה קולית אחת במשיבון. הוא הפעיל אותה על רמקול והקשיב בתשומת לב.
מן הפלאפון בקע קול חלקלק וערמומי עם מבטא רוסי, "שלום, מייקל רוֹס. החוקים מאוד פשוטים כאן ואגיד אותם מהר. מה שהיה בעבר הבית שלך – כבר לא קיים עוד. נגמרו המשחקים. אין לך יותר לאן לברוח. אנחנו יודעים שזה נמצא אצלך…"