עלילות נחמיאל

עלילות נחמיאל.

פרק א׳

נחמיאל היה ילד מופרע,
לא היו לו אבא ואמא,
הוא גדל אצל הדודה שלו בשדה.
כן, לא היה לה בית והיא היתה גרה בשדה.
בחורף הם היו נירטבים,
ובקיץ הם היו מתייבשים,
כך הם החיים בשדה,
אין צל ואין הגנה.
וכך גדל לו נחמיאל,
בשדה הארור הזה של דודה שלו,
שלא היה לה שם,
היא היתה אישה ללא שם,
מפני שהוריה לא טרחו למצוא לה שם,
תמיד קראו לה ״הי את, בואי לכאן״,
חברותיה קראו לה ״שמית״ כי לא היה לה שם, וזה העליב אותה,
ואת כל עלבונותיה היא הוציאה על נחמיאל,
שספג וספג, והוציא הכל על עשבי השדה.
וכך כעבור חודש מאז שנחמיאל החל להוציא את עצביו על עשבי השדה –
השדה החל להיות חסר מעשבים,
בהתחלה זה היה מופיע רק בצידי השדה,
אך לאט לאט היה ניכר שגם חלקים במרכז השדה נהרסו.
יום אחד בבוקר קמה הדודה ללא שם וראתה איך שהשדה שלה מתחיל להיות חסר, והיא בכתה הרבה,
ויצאו לה דמעות וורודות,
כי בכל יום יוצא לה דמעות בצבע אחר,
וזה רנדומלי אז זה מפתיע בכל פעם איזה צבע יצא לה.
כשהיתה צעירה היו בכוונה מקניטים אותה כדי שתבכה רק בשביל לראות באיזה צבע הדמעות יצאו לה.
ונחמיאל הלך וגדל, ונהיה ענק,
בגובה שלושה מטרים,
היה מוזר להסתכל עליו, כזה ענק,
והיו לו שערות ארוכות מאוד, כי הוא אף פעם לא הסתפר, כי בשדה אין מספריים, והיו לו אוזניים כחולות ואף ירוק,
ועיניים בצבע קרח,
וישבן משולש, שקשה להביט בו.

מחר פרק ב׳…