עכשיו הכל מתחיל-פרק 1

"אנדרסון, קום כבר!" פקדה עלי אימי. אני חשתי באותו רגע מטופש.
כאילו אני בן 6, שהוריו מעירים אותו על מנת שלא יאחר לבית הספר. אבל החלטתי לא להגיב.
קמתי, וצחצחתי את שיניי ושטפתי את פניי.
ירדתי לקומה הראשונה של ביתנו, והכנתי לי כוס תה חמה, והוצאתי עוגיות דבש מן הארון.
אמא שלי אליזבת', ירדה גם היא, ונראתה מאושרת.
היא נשקה אותי בלחיי, והתלהבה ממש. אפילו אני לא התלהבתי כמוה, זו בסך הכל אוניברסיטה.
היא קמה והלכה להכין לה קפה.
קראתי את העיתון של הבוקר, וראיתי כי יש הפוגה של מערכת הלימוד באוניברסיטה. די שמחתי, כי בכל זאת לא רציתי עלי עומס של שיעורים והרצאות, אבל אני חייב גם להודות שדי התבאסתי.
כי אני מטבעיות שלי אוהב ללמוד, ולא סתם התקבלתי לאוניברסיטה הזו, היא הרי אוניברסיטה פרטית, ודי חשובה. אבל זה לא מה שהכי חשוב לי.
ראיתי כי השעון מורה על השעה 9, והבנתי שאני צריך להתחיל להזדרז.
לבשתי חולצה שחורה ומכנס שחור תואם.
לבשתי נעלי אולסטאר אפורות, רק כי אני אוהב אותן. ויצאתי לדרך, כשתיקי מונח על כתפי הימנית.
רצתי אל עבר האוטובוס, והספקתי להגיע. די נרגעתי, כי רציתי לתפוס רושם טוב מול המורה שלי.
כל אחד רוצה.
ראיתי כי התחנות מתחילות לעבור, ואז האוטובוס נעצר. הנהג הכריז על תקלה במנוע של האוטובוס.
הו יופי, נהג אידיוט. חשבתי לעצמי כשאני רואה המון סטודנטים כמוני, מסתכלים עלי וגם הם נלחצים.
טוב. נחכה. זה הדבר היחיד והיעיל שיש לי לעשות.
הוצאתי מחברת, והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון בעבודה הסוציולוגית שלי.
אה כן, אני לומד בפקולטה למדעי החברה. מאז ומעולם אהבתי סציולוגיה.
הבנתי כי אין טעם לכתוב, כי אין לי כאן מרצה. אז הכנסתי את המחברת שלי, ופשוט הוצאתי את הטלפון שלי.
חייגתי לאדוארד, חבר טוב שלי, שגם לומד סבא וורד, אך הוא בא מהקצה השני של העיר.
״הלו! אדוארד, אתה לא מבין! האוטובוס הזה נתקע. אתה יודע משהו לגבי פקולטת מדעי החברה?״ שאלתי אותו בציפייה שיגיב לי תשובה חיובית.
״אין לי מושג, אבל פקולטת כימיה מתחילה את לימודיה בעוד 20 דק׳.״
הוא אמר לי, ואני די נלחצתי.
״טוב תודה, נפגש בקפיטריה.״ אמרתי ונתקתי.
״האוטובוס בסדר עכשיו!״ הנהג צעק צעקה, וכולם נבהלו עד מאוד. לפחות אני.
סוף כל סוף. אמרתי לעצמי בלב, ועליתי לאוטובוס פחות לחוץ.