עיר עתידית – פרק 7 – עונה 2: המלאך השומר!

עיר עתידית – פרק 7 – עונה 2: המלאך השומר:
מסתבר שהכוח שלי לא נחלש על מאדים אלא להפך, מתחזק. איך גיליתי את זה… ככה, זוכרים את כדור הכוח בעונה הקודמת? אז זה קרה הפעם אותו דבר רק שהכדור הפך להרבה יותר גדול, אולי פי 3 מגודל כדור הכוח הקודם.הכדור פגע באורגון קשות, ירד לו דם מהפנים, מתוך העיניים האפורות המרושעות הקטנות זלג דם אדום, מאוזניו מפיו מאפו בעצם כמעט בכל מקום בפניו של אורגון זלג דם אדום… אבל זה לא היה נראה כאילו זה משפיע עליו… הוא התקדם לעברי, אבל כדור הכוח עצר בעדו, הוא פגע באורגון בחוזקה כמה פעמים, עד שאורגון נפל לרצפה. ניצלתי את הזמן וניתקתי את השרשראות מגופי ואז אורגון קם! "הגוף שלי מייצר 700 ליטרים דם בדקה" אמר אורגון. "זה לא יעזור לך" הוא המשיך. "אני לא מצפה להרוג אותך רק בדרך הזאת, אל תדאג אני אחשוב על עוד הרבה דברים כואבים בדרך…" מסתבר שלא הייתי צריך לומר את זה, כי אורגון כבר הקיש באצבעותיו וזרוע נחש שיצאה מתוך האדמה כבלה אותי לרצפה, הזרוע התחילה לחנוק אותי, לאט לאט איבדתי את כושר הנשימה… אדיסון צרחה, השומרים של אורגון עמדו מהצד וחייכו כשצפו בי… יהלי ניסה להיאבק בשרשראות החזקות, אמה צעקה את שמי, אבל זה כבר לא היה משנה, הרעש הלך ונעלם… זרוע הנחש פחות ופחות הכאיבה, כבר לא הרגשתי כלום…
פתאום מצאתי את עצמי במקום מואר לגמרי, מעופף, לא לבשתי את אותם בגדים של מקודם, הספוגים בדם, זיעה ודמעות. לבשתי גלימה שחורה. פתאום שמתי לב שאני נמצא במקום מאוד משונה, האם זרוע הנחש הרגה אותי? לזה כרגע לא יכולתי לענות… אני בכלל עומד על משהו? לזה כן יכולתי לענות, התחלתי לצנוח ממש ממש מהר, לא הפסקתי ליפול. במשך כמה דקות פשוט עמדתי שם, דומם, מחכה לסופי הקרב, יודע שברגע שאפגע בקרקע הכל יגמר, אבל לא ראיתי שום קרקע מתחתי, מוזר… המשכתי ליפול.
פתאום ראיתי משהו באופק, מתקרב אליי מהר, ידעתי שאין טעם לברוח, הרי איך אני אוכל לברוח אם אני אפילו לא יכול לרוץ? הכוח שלי בטח לא עובד עכשיו, אפילו בלי לנסות ידעתי את זה, הרגשתי שהכוח שלי אוזל יחד עם עוד סנטימטר שאני נופל… המשהו שראיתי המשיך להתקרב, עכשיו ראיתי אותו כמעט בבירור, זה היה מלאך. מלאך יפה ועדין עם כנפיים קטנות וכותונת לבנה צחורה. הוא היה במרחק של מטרים ספורים ממני, הוא הביט בי, פחדתי ממש, פחדתי שפתאום הוא יעשה לי משהו, פחדתי מהמקום המפחיד הזה. המלאך סימן לי שהוא לא יפגע בי, נדמה הי שהוא נופל כרגע יחד איתי…
"רון דיקנס" הוא התחיל לומר, הלב שלי פעם בחוזקה למרות הרגעתו של המלאך. "אתה יודע איפה אתה?" הוא המשיך לדבר. "לא, אין לי שום מושג" עניתי לו. "טוב, אז אתה כרגע בדרך לסופך…" הוא אמר לי. "אבל יש רק תקלה אחת…" הוא המשיך. "משהו מונע ממך ליפול,אתה לא שם לב, כבר נצח אתה נופל פה בלי לפגוע בקרקע, אתה יודע מה זה?" הוא שאל אותי. "לא" עניתי לחוץ מתמיד." משהו ששם אתה חייב לעשות, משימה שלא בוצעה, רגשות חזקים, כוח בלתי יתואר, היית אמור לפגוש את סופך לפני הרבה זמן אבל המשכת ליפול". "למה הרבה זמן?" שאלתי "הייתי פה רק כמה דקות". "פה הזמן לא קיים, יכול להיות שעברו כמה שניות או כמה שנים, אבל זה לא נושאינו כרגע, אני רוצה לדעת… מה מונע ממך למות? מה?". "מי אתה?" שאלתי. "אני הוא המלאך השומר, אני דואג שכולם ימותו כשהם צריכים, כל אחד שמגיע סופו מגיע למקום הזה ונופל עד שפוגע בקרקע ואז הוא 'נוסע' באוטובוס לגן עדן". פחדתי, האם אני הולך למות? "אני רציתי להציל את חברה שלי, אדיסון צ'רלס, היא נחטפה בידי אורגון הרשע, ניסיתי להציל אותה עם חבריי אך לשווא, לא הצלחנו, אורגון כבל אותי לרצפה עם זרוע נחש, היא מחצה אותי ואז הגעתי לפה" עניתי. "אך האהבה, ידעתי! זה מה שמונע ממך ליפול, זהו הקש ששבר את גב הגמל, האהבה, כל כך מקסים, אך בזבוז זמן כמובן, הרי בכל מקרה תגיעו לפה בסוף למה לנצל את חייכם למען האהבה?" המלאך שאל. מופתע מאוד עניתי "האהבה היא הכל, בלי אהבה אין חיים, האהבה שומרת עלייך יציב, היא מחזיקה אותך ברגעים קשים, היא שומרת עלייך, מגינה עליך מפני אוייבים, היא מצילה אותך מהמוות" המלאך נראה מבולבל "זה אומר שמי שאהב בחיים, מת באהבה, פוגש את מותו בשעה טובה לאחר שחווה את האהבה בחייו". המלאך הופתע מדבריי. "יפה אמרת, אבל למה לחזור לשם, לעולם הנורא הזה, כדי לסבול, במקום לנסוע לגן העדן השלו ושם לחיות לנצח ללא נשמה או חיים? האם יש משהו ששווה לחיות למענו? זאת השאלה…" המלאך סיים לדבר, לרגע של שתיקה (או עשר שנים). חשבתי על אדיסון, הייתי מוכן למות למענה, נראה היה שהמלאך קורא את מחשבותי, בעצם מבולבל איך נער כל כך קטן מסוגל להרגיש משהו כל כך גדול, שחשבתי על אדיסון נתקפתי גל געגועים, היא הייתה כל עולמי… הרגשתי שתמיד נישאר ביחד בטוב וברע, נראה היה שהכל הגיע לקיצו מוקדם מידי."אתה יכול או לחזור לשם, או להמשיך הלאה, לגן העדן, מה אתה מחליט?" המלאך שאל אותי, נדמה היה שזו הפעם הראשונה שבה הוא מבין כמה חשובה האהבה לחיים וכמה שווה לחיות למענה. "אני אחזור לאדיסון, אני חייב להציל אותה, אני חייב לחזור לשם". "אתה תחזור לפה בעוד הרבה מאוד זמן בפעם הבאה, אז בוודאי שיגיע הזמן שלך, כרגע לא, אתה תחזור לשם עכשיו…" המלאך עזב. המשכתי ליפול, פתאום ראיתי קרקע מתחתיי, האם המלאך שיקר? האם אני הולך למות? אבל ברגע שהתקרבתי ראיתי בור עמוק בדיוק במקום שבו עמדתי לנחות, התגלגלתי בבור ואז חזרתי…