עיר עתידית – פרק 29

זוכרים שיהלי ממש חזק? טוב מסתבר שהוא ממש ממש ממש ממש ממש ממש חזק!!, הוא שבר את הידיים של המפלץ (המוכר), בכמה מכות, מ20 ידיים יש כבר… 19? טוב אז יהלי צריך להתאמץ יותר…
אבל קודם שישחרר אותנו, אוףף!! המפלץ הזה כבר לוחץ עלי. הצלחת שהחזיק באת הידיים שלו נפלה ונשברה, רסיסים עפו לכל עבר, ונכנסו לו לעיניים. המפלץ שאג בקול, יהלי שבר עוד כמה ידיים, הוא כבר שיחרר את אמה ואדיסון ועכשי…ו! גם אותי, סוף כל סוף! זהו! חטפתי את האבן מידיו של המפלץ וברחנו מהחנות, רצנו מהר ככל האפשר לכיוון המעבורת (ברור שאדיסון עקפה אותנו קילומטר אחד קדימה) לכיוון המעבורת נותרו עוד 50 קילומטר ממש מעודד… "אדיסון!" צעקנו "אדיסון". "מה?" היא שאלה. "איך כבר הגעת לפה?" שאלתי אותה. "לא יודעת.." היא ענתה. "תגידי את יכולה לקחת אנשים איתך כשאת רצה?" יהלי שאל. "אני אנסה.." אדיסון אמרה. היא החזיקה בשלושתינו וספרה לאחור: "3, 2, 1…" הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת, הראש שלי הסתחרר, והכל היה מבולגן… תוך שנייה הגענו למעבורת. נראה היה שיהלי ואמה גם הרגישו כמוני, אדיסון נראתה עירנית לגמרי. עלינו למעבורת ולחצנו על כפתור הספירה לאחור. "59, 58, 57, 56, 55, 54…." ישבנו על הכיסאות וחגרנו חגורות בטיחות. שתיתי כוס גדולה של מים. וכבר נותרו 30 שניות להמראה, אוף אני מת כבר לחזור לחדר שלי בפנימייה ולישון על המיטה הרכה שלי, חשבתי לעצמי… 20 שניות נותרו. התחלתי להשתעמם ממש זימזמתי לעצמי מנגינה ששמעתי פעם ברדיו בלונדון. "5, 4, 3, 2, 1…" המעבורת יצאה הרגשתי כבול ומעופף כזה, המעבורת המריאה כל כך מהר שלא יכולתי לחשוב בכלל, תוך כמה דקות המעבורת התחילה להתייצב, וזה מה שקרה בינתיים בה…
אדיסון נגישה אליי: "אתה יודע אמה ממש נחמדה אתה לא חושב?" מבולבל עניתי: "כן היא בסדר, אבל בתור אחות היא לא משהו". "פעם היא עזרה לי בשיעורי בית אתה יודע?" "לא" עניתי הייתה לי הרגשה שמשהו אחר מסתתר מאחורי השיחה הזאת אז הקדמתי אותה: "את מנסה לומר לי שיהלי דלוק על אחותי, נכון?" אדיסון הייתה בהלם: "כן… שמעת מתי שדיברנו, נכון?" "כן, אבל גם ניחשתי שזה נכון.." אמרתי לה.
כמה דקות אחרי זה יהלי בא אלי ואמר: "תודה אחי…" וטפח לי על הכתף. הוא התיישב לידי ואמר: "שמת לב כמה אדיסון חכמה?" הייתה לי הרגשה שאני יודע במה מדובר, אבל זה לא היה הגיוני, אם זה לא מה שאני חושב וגם אני מרגיש ככה, מה אם אני אתכזב, אני מבין מהר מאוד, אדיסון ויהלי לא ממש טובים בתוכניות. הוא שם לב על החיוך שעלה על שפתי כשחשבתי. "אני יודע על מה אתם מדברים, גם אני מרגיש ככה, תאמר את זה לאדיסון ואז תלך לאמה" יהלי קם ואחרי כמה דקות אדיסון באה והתיישבה לידי איפה שיהלי ישב, באתי לדבר אבל עצרתי כי היא כבר התקרבה אלי, יותר מידי קרוב משאוכל לומר משהו…