עיר עתידית – פרק 25 – עונה 2: מקום מבטחים – חלק א'!

עיר עתידית – פרק 25 – עונה 2: מקום מבטחים – חלק א':
נזכרתי באותו היום שבו אדיסון נחטפה, הייתי אמור להיות עכשיו בחדר שלי, אדיסון בחדרה, הזמן המושלם להיכנס אליה, אבל יש בעיה אחת – אני בטוח שרון לא נראה כאילו אריה ניסה לטרוף אותו לפני כמה דקות.
שלפתי מתיק הגב שלי את הדבר שהייתי צריך בדיוק – מכשיר שנראה כחישוק כסוף. הנחתי אותו על הרצפה ועמדתי בתוכו, דקלמתי בראשי את מה שהייתי צריך, ותוך שנייה עלה החישוק למעלה עד לגובה ראשי וצנח למטה בחזרה, שסיים החישוק את 'מסעו' בגדי התחלפו לאותם בגדים שהייתי בהם באותו יום.
עמדתי כעת ליד החדר של אדיסון, נכנסתי פנימה. אדיסון הייתה שקועה בספר שלקחה מהסיפרייה של אמה – היחדיה ששימרה את תרבות כדור – הארץ, כי בעתיד כמו שהבנתם – לא היו ספרים. "היי רון" היא אמרה, "אני קוראת עכשיו את הספר האריה המכשפה וארון הבגדים, ספר מדהים, אמה הביאה לי". "היי אדיסון" אמרתי. פתאום המשימה שטום נתן לי נראתה כל כך פשוטה… "את יכולה לבוא איתי לאינשהו?" שאלתי, "ברור" היא ענתה, מרימה עיניה מין הספר ומסתכלת עלי, "לאן הולכים?" שאלה, בעודה שמה סימניה בספר וסוגרת אותו. "למשרד המנהל" עניתי, לא רציתי לגלות לה למה אז די נתקעתי, אך רעיון עלה בראשי "אממ, הוא קרא לנו כי איזה ילד פיצץ משהו במעבדות והיום התורנות שלנו לנקות, אז…" אדיסון נראתה מבולבלת "אז למה ללכת עד למנהל?" קצת תקוע, גימגמתי לה "כי, אממ, הוא רוצה להביא לנו חומר שיעזור לנו, את יודעת – נגד פיצוצים…" למרות שידעתי שהתירוץ הזה די, איך לומר את זה? – גרוע, אדיסון איכשהו השתכנעה והלכנו למשרד המנהל, 15:07 – השעון שלי הראה, 'זה יצליח' חשבתי לעצמי. הכל הלך די בסדר, אבל לפי מזלי הקודם – בסדר מדי… למרות חשדותי ניסיתי להרגיע את עצמי. הגענו למשרד המנהל בשעה 15:11. טום היה שם – הוא היה עסוק בשיחה עם המנהל "אח, הנה אדיסון ורון החביבים עלי" אמר המנהל. "אדיסון יודעת?" טום שאל. "יודעת מה?" אדיסון שאלה. טום הסביר לה הכל מהר, אדיסון נראתה לחוצה, "יואו מזל שהצלחתם להציל אותי, ואתה באמת אבא של רון ואמה?" אדיסון שאלה – לאחר ההסבר. הנהנתי. "טוב אדיסון, תבואי איתי, אני אקח אותך למקום מבטחים עד שאורגון יעלם" טום אמר. אני הייתי צריך לנסוע כמה ימים קדימה, עד לרגע שאורגון הרג אותי, יצאתי ממשרד המנהל, שנייה לפני זה הסתכלתי על טום, הוא חייך פתאום חיוך זדוני, עיניו הפכו קטנות ומבטו הפך מרושע. רק אז נפל לי האסימון, ליבי פעם במהירות, גופי רעד מהתרגשות, פחד ואימה, 'איך שכחתי?!' שאלתי את עצמי, אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי…
מי שהביא את אדיסון למקום מבטחים לא היה טום, זה היה אורגון…!