עיר עתידית – פרק 24

"מה קרה?!" אדיסון ואני רצנו מהר לכיוון שבו נשמעה הצרחה. "ראיתי עכביש על המיטה שלי ואז יצאתי החוצה והעכביש רדף אחרי ועלה לי על השיער" אמה אמרה, אני כבר לא יכולתי עם זה: "טוב מה?! בסך הכל עכביש ביג דיל, איזה פחדניות אתן". אדיסון אמרה: "אז תראה אותו בעצמך" היא התקרבה לאוהל וראתה את העכביש ואז קראה לי לבוא לראות אותו, זה לא היה עכביש רגיל הוא היה גדול כזה עם הרבה רגליים צהובות וכתומות, והוא רץ כל כך מהר לכיווני, אני די מתבייש לומר שהגזמתי בתגובה שלי (קפצתי על הידיים של יהלי שהגיע בריצה בעקבות הצרחה שלי). "אתה יכול לרדת עכשיו" יהלי אמר לי אחרי שהרגשתי שהידיים שלו עומדות להישבר. ירדתי מהידיים הכמעט-שבורות של יהלי וחזרנו לישון בחלק שלנו של האוהל, בבוקר קמתי ראשון וגיליתי שאיכשהו אדיסון התהפכה עליי וישנה עליי כל השאר הלילה. ניסיתי לצאת ממנה בלי להעיר אותה אבל לא ממש הצלחתי, היא התעוררה ופתאום קלטה שהיא נמצאת עליי: "אה,כן סליחה.." היא גימגמה בזמן שקמה. זה היה רגע מביך בשביל שנינו, ואז שוב הסתכלתי בעיניה הכחולות היפות, שקוע בהן מרב הכחול. "בבבוקקקררר טטטובבב" יהלי אמר בזמן, שהתמטח עם הגב אלינו (תודה לאל!) ואנחנו הספקנו לעשות כאילו לא הסתכלנו אחד על השני. "היום מגיעים למרכז השמש" יהלי אמר בקול 'שמח' (כן בטח!). בינתיים הבנתי את הכוחות שלי ושל אמה שבעזרתם הצלחנו לחשב איך נשנה את מסלול השמש מפגיעה בירח. אבל את הכוחות של יהלי ואדיסון לא הבנתי. הלכנו בדיוק חצי מטר מהחנות המוזרה והישנה: 'חנות מרכז השמש'. והתחלנו לחפור, את האמת זה היה די קשה, נכון יש את כל הסיפורים על השמש, כדור גז גדול וכאלה טוב אז זה שקר, לשמש הייתה אדמה והיה מאוד קשה לחפור בה, לאט לאט הורדנו עוד שכבות חול ובוץ עד שהגענו לנקודת חום גבוהה מאוד. "אוקי עברנו 5 קילומטר נשארו עוד 10 ונגיע למרכז, הבעיה היא שהחום מתחיל לגבוה אז נצטרך להפעיל משאלה ראשונה לאבן" אמר יהלי. אדיסון התחילה: "אבן יקרה אנא הצילי אותנו מן החום הנורא מפה ועד מרכז השמש, אנא ואני אתן לך שוקולד" "שוקלד?!" שאלתי, ספק מבולבל, ספק מבודח. "כן, האבן הזאת מאוד אוהבת שוקולד" לחשה לי אדיסון. החום היה גבוה מאוד והפל לגבוה יותר אבל זה פשוט לא הפריע לנו, המשכנו לחפור ולחפור עד שהגענו לתהום עמוקה. "מה עכשיו?" שאלתי. "צריך לעבור את התהום" אמרה אמה. וברגע שאמרה זאת התחילו סלעים ואבנים לתגלגל לכיוונינו. "אם ניתן להם למשוך אותנו לתהום, לא נוכל לצאת לעולם" צעק יהלי בין רעש האבנים הנופלות הגדולות. אמה, יהלי ואני מצאנו מקור להחזיק בו אבל אדיסון לא הצליחה לאט לאט האבנים גררו אותה לתהום העמוקה והאפלה. "לא……….!" צרחנו כולנו פה אחד.
לא ידעתי מה לעשות, רק לא אדיסון, רק לא אותה! קחו אותי במקומה, אי אפשר עכשיו לקחת אותה ממני, לא עכשיו שאמרה לי שאני אחר, שונה…