עיר עתידית | עונה 3 – פרק 9

התחלתי לצנוח למטה,פגעתי ברצפה, הבעיה הייתה שראשי גילה אותה קודם. המכה הייתה כואבת, הנחתי שעכשיו על מצחי יש סימן גדול ואדום. הרמתי את ראשי ובחנתי את המקום שבו אני נמצא. החדר היה מלא בחרקים קטנים ומגעילים, אחד הדברים השנואים עלי וגם שמשום מה לא היו הרבה בעתיד, אז זה קצת הדאיג אותי. הרמתי את ראשי, זה היה מין חדר גדול ועגול שמרפסת סגורה סבבה אותו מהצדדים, כנראה שמהמרפסת הזאת הגעתי מלחתחילה. האיש המוזר נעלם. היית לבדי, אני והחרקים המגעילים האלה. הם כיסו את כל הרצפה, זה היה דוחה לחלוטין. ניסיתי לא להילחץ למרות שלא חשבתי על דבר טוב יותר שיש לי לעשות באותו רגע. החדר היה לבן, כך שתאם לכל האווירה העתידית התמידית הזאת. הראש שלי היה קצת עמוס, הייתי חייב לברוח. "זה לא טוב…" מלמלתי לעצמי "אני חייב לצאת מפה…" ניסיתי לארגן את ראשי, התרכזתי. אורגון וצבאו אמורים להגיע בעוד כ – אממ… ארבעה ימים!!!
'אני צריך למצוא דרך לצאת מפה' חשבתי לעצמי. הייתה לי הרגשה שלא אשרוד הרבה בתוך חדר מלא בחרקים ובמיוחד, ללא מוצא. ניסיתי להתעלם מהרצפה הצבעונית למדי והתחלתי ללכת בחדר הזה, חיפשתי דלת, ניסיתי לטפס על המרפסת, צעקתי לעזרה, אך לשווא. לא הייתה תגובה. בעודי שוקע במחשבות, משכנע את עצמי שמוטב שאמות שם, בודד ועצוב. שמעתי קול צועק בשמי "רון! איפה אתה?!" "אני פה!" עניתי בתשובה "אמה? זאת את?" המשכתי ושאלתי. "רון! חכה אנחנו באות!!" אמה ענתה. איך שכחתי שאחותי וחברה שלי נמצאות בחדר הסמוך. שמעתי קול של דלת נפתחת, דלת שהייתה על המרפסת, בעקבותיה צרחה. כן, 'הצרחה' "איכס!" אדיסון צעקה "מה זה הגועל הזה?". חייכתי לעצמי, 'היא הגיעה' חשבתי. ראיתי יד מושטת לי מלמעלה ואחזתי בה חזק, ליבי געש, פרפרים מילאו את בטני, היד הייתה חמה ורכה, כמו שרק לאדיסון יכלה להיות… כשעליתי ראיתי את הפנים היחידות שהיה לי חשוב לראות באותו רגע, פניה של אדיסון. רגע אחרי זה אמה נכנסה, "רון! בוא מהר, זה לא טוב…" הלכתי אחרי אמה, אדיסון מאחורי, שתקנו שנינו, משום מה לא היה מה לומר. כשיצאנו החוצה לחצר בית הספר הגדול השמים היו אדומים לחלוטין, אדומים כדם. עננים שחורים לגמרי כיסו את השמים, כולם צרחו בפחד…