עיר עתידית | עונה 3 – פרק 7

"מה?! אמה הצליחה ליצור חיים..? אני לא מבין…" אמרתי, מבולבל. קבוצת האנשים התחילה להתקרב אלינו יותר, ראיתי אותה בבירור עכשיו. בקבוצה אכן היו אנשים אבל… כולם היו דומים, עורם לבן, עיניהם אדומות, קירחים, לבושים במין כותנות כאלה, לכל אחד היה אקדח בידו, מוכן להרוג… מאחוריהם אמה הלכה, היא נראתה חולה, מאוד חולה. רצתי אליה "מה קורה פה?" שאלתי אותה, "הייתי חייבת" אמה ענתה לי, מתנשפת, "הצבא שלנו היה חלש מידי". הסתכלתי על חמישים ה'אנשים' ואמרתי לאמה "בשביל זה עבדת כל הלילה?! אבל איך ידעת שהרבה ינטשו?" "לא ידעתי, אבל הייתה לי הרגשה רעה". חיבקתי את אמה, "את גדולה!" אמרתי לה, אמה חייכה לרגע היא נראתה קצת כמו האנשים שיצרה, עיניה היו אדומות ועורה חיוור מאוד, "את צריכה לנוח" אמרתי לה, "אבל יש, יש מלחמה…" אמה אמרה, "יש עוד הרבה זמן" עניתי לה, "עכשיו את צריכה לנוח". אמה חייכה, יהלי הופיע פתאום משום מקום ולקח אותה לחדר שלנו בפנימייה. "אוקי!" אמרתי ל'אנשים' "יש לכם כרגע מטרה אחת, להרוג את כל מי שתומך באורגון, רק ככה נוכל לדאוג שאף אחד לא יוכל לעזור לו" ה'אנשים' הנהנו, "יופי" אמרתי "עכשיו תתכוננו, אורגון יגיע תוך חמישה ימים".

***************************************

רעשים מוזרים העירו אותי, הסתכלתי בשעוני, השעה הייתה 6:03 בבוקר. קמתי מהמיטה לאט, יצאתי מהדלת והלכתי בעקבות הרעשים, מצאתי את עצמי עומד באמצע מסדרון חשוך שלא הכרתי לפני כן. "הלו?" שאלתי "יש פה מישהו?" אף תגובה. אחת הדלתות במסדרון נפתחה מעט, אני מודה שדי פחדתי, נכנסתי לחדר, הרגשתי מגבת מכסה את פני, לא יכולתי לנשום, השתעלתי, ניסיתי לצעוק לעזרה, ניסיתי להשתחרר מהיד שאחזה בי כה חזק, אך לשווא, צנחתי על הרצפה והתעלפתי…