עיר עתידית | עונה 3 – פרק 28

היינו מוכנים לצאת. כל אחד סחב מזוודה ותרמיל (חוץ מאמה ואדיסון ש'היו חייבות להביא עוד מזוודה לבגדים שהן לא יעזבו בלעדיהם'). לאמה היה הכי קשה לעזוב. היא גדלה עם הוריה מאז שזכרה את עצמה, בין הם היו הביולוגיים ובין אם לא. לאמה הייתה משפחה, משפחה שתיאלץ להישאר בעוד היא עוזבת למרחק שנדמה בשביל כולם כמו מיליון שנות אור. דמעות עמדו בעיניה כשהיא חיבקה את הוריה העצובים. "תשמור על אחותך" אמר לי אביה של אמה ולחץ את ידי. הוא אדם גדול, בערך 1.80 גובהו,יש לו עיניים כחולות, שיער שחור שקצת הלבין ונראה כעת מעט אפור וחיוך חביב מאוד. מההתחלה חזותו נראתה קשוחה אבל הוא לא מאיים או נוקשה. האמא של אמה נראתה גם חביבה בהחלט, גובהה בערך 1.65, יש לה עיניים חומות ושיער חום שנמשך עד הכתפיים. יצאנו מביתה של אמה, לאחר הפרידה הקשה. טום, יהלי ואדיסון עמדו אז בחוץ וחיכו לנו. "אתם באים?" טום שאל כאילו כדי להסביר לנו שצריך כבר לזוז. הנהנתי בעודי מלמל "כן…" כך גם עשו האחרים. התחלנו ללכת, אמה עדיין קצת בכתה, לא ידעתי איך אוכל לעודד אותה. אבל יהלי כן ידע
"אל תדאגי, על כדוה"א יהיה לנו יותר טוב"
הוא שלח את ידו על כתפה וחיבק אותה. זה היה אחד מהרגעים האלו ששמחנו שטום שהלך מלפנינו לא רואה. המחשבה על כך שיעשעה אותי.
הנחתי שהוא יודע מה קורה מאחוריו אבל הוא מתעלם מזה. לאחר כמה דקות של הליכה באמצע השדרה הלבנה הגענו לקופסא הגדולה וה'יפה' של טום. "הנה זה! מזל שזכרתי להביא אותה מקודם לפה…" אמר טום.
"בואו תיכנסו"
טום פתח את הדלת של הקופסא שהוא כינה אותה 'חדר להעברה בזמן'.
במרכז החדר היה שולחן ועליו חצי כדור ענקי, שקוף וריק. מסביב לשולחן היו כיסאות לבנים שמין הסתם תאמו לצבע של החדר.
"שימו את המזוודות בחדר הקטן פה" אמר טום והצביע על פינה בחדר ששני קירות נבנו עליה וכך יצרו מין מחסן. יהלי ואני פתחנו את הדלת ושמנו בתוכה את המזוודות של כולם. טום בינתיים בדק את החצי כדור שהיה על השולחן. אדיסון ואמה סקרו את החדר שהיה נראה קצת יותר גדול מבפנים. "מכיוון שהכוחות של כל אחד מכם לא ממש נועדו להעביר עוד בן אדם בזמן אז אנחנו נצטרך הרבה מאוד כוח. אנחנו נגיע לשנת 1993 אבל אנחנו עדיין נהיה על הירח, משם אנחנו נתחיל להתקדם לעבר כדוה"א. את הכוחות שלכם אתם צריכים לרכז בחצי כדור הזה"
בלי לדבר הרבה כבר התאספנו כולנו ליד השולחן, התחלנו לאגור את האנרגיה שבתוכנו, זה היה הפעם הכי קלה לדעתי שבה נדרשתי להוציא כוח ממני. תוך שתי דקות כבר הכדור יצא ממני ונשאב לתוך חצי הכדור. כך גם של האחרים. "טוב אנחנו יוצאים" אמר טום. החדר התחיל לרעוד. "בעוד שלוש, שתיים, אחת…"