עיר עתידית | עונה 3 – פרק 26

ההבנה היכתה בי. זהו, בראד מת. בראד הלך ולא ישוב. הדמעות איימו לפרוץ, ליבי פעם במהירות. בכל רגע שבו רק האמנתי יותר ויותר שבראד באמת הלך, כך גם פחות האמנתי במוות. זה נכון – חשבתי לעצמי. אורגון צדק, העולם הזה לא אמיתי, הוא לא מרגיש אמיתי, הוא לא נראה אמיתי. אורגון צדק, החושים אכן משקרים לי. 'בראד בוגניו מת' – אמרתי לעצמי. 'מת פה, אבל חי בעולם האמיתי, מוחו של בראד הפסיק לקנות את השקר, המוות לא קיים'. כשהסתובבתי לאחור ראיתי את אמה, דמעות עמדו בעיניה. "הוא-הוא הלך…" היא לחשה בגימגום קל. נזכרתי שאמה הייתה ידידה טובה מאוד של בראד, כשהם היו קטנים הם היו משחקים בהפסקות בבית הספר במכוניות מעופפות. כל כך רציתי באותו רגע להסביר לה על מה שחשבתי, כל כך רציתי שתבין גם היא. אבל המילים לא יצאו מגרוני. חששתי מהתגובה שלה, אולי אפילו אלך ככה למחלקת הילדים הבעייתים של בית הספר. כל חיי עשרות פסיכיאטרים ינסו לשכנע אותי שהעולם באמת אמיתי. אבל כשאתה מאמין במשהו, קשה להאמין שהוא לא נכון, למען האמת מאמינים שהאחרים טועים ושאותם צריך לשכנע. הסתכלתי על שאר הפגועים, גם הם היו נראים גרוע מאוד אך לא מתים, כמו מה שבראד היה. עוד כמה אנשים התאספו סביבנו, שמעתי יפחות בכי, הנחתי שחבריו של בראד הגיעו. ילדה אחת קטנה עם שיער כהה השתחלה בין האנשים והגיעה אל בראד "לא!" היא צעקה בקול. "בראד!". "זאת אחותו" שמעתי את קולה של אמה לוחש לי. תפסתי את מבטה של הילדה הקטנה ואמרתי לה "אחיך, היה אמיץ מאוד. את צריכה להיות גאה בו" הילדה הקטנה הנהנה שאלפי דמעות בעיניה. "בראד…" היא לחשה והביטה בפניו החיוורים בפעם האחרונה בחייה. יחד עם אור הבוקר שעלה כך גם ירדה כמות האנשים שהתאספה סביבנו, רב האנשים כבר חזרו לביתהם, להתאבל על אובדנם. גם הילדה הקטנה כבר הלכה, דמעותיה כבר התיישבו אך האבל עוד לא ירד מליבה. אף על פי קומתה הנמוכה היא הייתה כבת אחד עשרה לא הרבה מתחת לגילנו, ידעתי זאת בעזרת אמה. "עכשיו, זה נגמר" אמה לחשה. "אני מקווה" הוספתי. טום שעמד כמה מטרים לידנו אמר "אבל העב"מים יחזרו, המלחמות על הירח לא יגמרו לעולם". פתאום נפל לי האסימון "המלחמות על הירח…" מילמלתי. "זהו זה! טום, אנחנו לא יכולים להישאר על הירח, אנחנו צריכים לחזור לכדור הארץ!" טום נראה מבולבל "מה?" הוא שאל. בזמן האחרון טום היה ממש מבולבל. "אנחנו צריכים לחזור לכדור הארץ. רק חמישתנו – יהלי, אדיסון, אמה, אתה ואני!"
כמה שיותר חשבתי על הרעיון הזה כך הוא נראה לי יותר טוב, לחזור לגור על כדור הארץ, המחשבה על כך הייתה כה שמחה. "אני לא יודע…" ענה טום.
כבר חיכיתי לקבל תשובה…