עיר עתידית | עונה 3 – פרק 22

בין כל ההמולה הרגשתי יד חזקה אוחזת בי ואומרת לי בשקט "בוא רון, אנחנו תופסים אותו" זיהיתי את הקול כקולו של טום. מזווית עיני הבחנתי בכמה זרועות תופסות בגופו הגדול והמאיים של אורגון, בעוד הוא צועק "לא! לא! הירח הוא שלי!". הלכתי בעקבות טום לכיוון בניין בית הספר. הדלת נפתחה ברעש קל. ראשי היה מבולבל לכן היה לי קצת קשה לזהות את יהלי, אדיסון ואמה שהלכו לידי. היה נראה שגם הם כמוני, מבולבלים. טום ליווה אותנו למעלית ולחץ את הכפתור של קומת המרתפים. הרגשתי את המעלית מתחילה לרדת ואז כמה שניות ואז הרגשתי את המעלית עוצרת. הבטתי מטה וראיתי את רגליי הולכות אבל לא הרגשתי את עצמי הולך. ראיתי דלת נפתחת ומגלה לנו חדר די גדול שהיה בגודל של שליש אולם ספורט בערך, ראיתי את האור נדלק ואז הרגשתי יד מאחורי שדחפה אותי קדימה. ראיתי את רגליי הולכות שוב, נעצרות ליד כיסא ואז יושבות. ניסיתי לסדר את ראשי. הרגשתי בחילה בבטני, ראיתי חושך בעיני לכמה שניות ואז צעקותיו של טום "הוא מקיא! שמישהו יבוא לפה!". הרגשתי נוזלים עולים לי בגרון וטעם מר עלה בפי. הרגשתי איך בעוד שהנולים יוצאים מגופי, כך יוצאים גם חיי. לאחר מכן ראיתי שוב חושך. לאחר כמה שניות פתחתי את עיני. גם עכשיו הייתי קצת מבולבל, אבל הרגשתי את מעשיי. ושמעתי קול של פגיעה בבשר אדם, או במקרה הזה בשר עב"ם. "לא!" שמעתי את זעקתו של אורגון. "תפסיקו זה כואב!" לרגע שמעתי בקולו החזק והנורא של אורגון גם טיפת כאב. הוא היה כבול כולו לקיר, עירום מהמתניים ומעלה ואדם גבוה וחסון עם שוט ביד הצליף בו. "אני מצטער!" זעק אורגון, שמעתי את החרטה באוזניי. "הגיע הזמן שגם אתה תסבול!" שמעתי קול אדם זועק. האדם היה לא אחר מאשר טום. שמעתי בקולו שמץ של אכזריות. המילים עברו בראשי 'הגיע הזמן שגם אתה תסבול, שגם אתה תסבול, אתה תסבול, תסבול…'
"לא!" צעקתי בקול. טום הסתובב לאחור וגילה את פניי. "אה! התעוררת רון. בדיוק בזמן" אמר טום וחייך, כאילו שלפני רגע הוא לא אמר יותר מברכת שלום לחבר ותיק. "זה לא בסדר" לחשתי, אך משום מה שמעו את קולי בכל החדר. הסתובבתי לאחור, גיליתי את פרצופיהם של יהלי, אמה ואדיסון. יושבים בשקט וצופים באורגון מדמם כמעט למוות. "למה לא בסדר?" טום שאל. "העב"ם הזה פגע בנו, הוא הרג אותך ואותי, הוא מירר את חיינו ואת חיי כל בני האדם על הירח, למה לא מגיע לו שיסבול?" דמעות ביצבצו מעיני, למרות שמוחי ניסה לפקוד עליהן לעצור. "אבל הוא סובל, אתה לא רואה? הוא התחרט, הוא אמר את זה!" "אתה מתכוון לומחר שהוא ראוי מלמחילה?" שאל טום, מבולבל מעט. לא ידעתי שהוא יכול להיות כל כך רע, אפילו למישהו שהיה רע אליו. המחשבה על כך העלתה בי תחושה של גועל, גועל לא כלפםי אורגון אלא כלפי טום. "הוא צריך למות, מוות מהיר ובלי ייסורים, בשבילו זה הדבר הנורא מכל" "אבל לא נצליח להרוג אותו, שכחת? לא מצאנו את החולשה הנפשית שלו" "כן מצאתם" אמרתי והתחלתי להתקרב לכיוון אורגון שעד עכשיו היה שקט לחלוטין.