עיר עתידית | עונה 3 – פרק 20

קמתי מאדיסון ואחזתי בידה כדי לעזור לה לקום. הבטתי בשריטה שלה, הדם כבר נקרש. "בואי" אמרתי לה. רק לאחר שהסתובבתי נוכחתי לדעת שיהלי עדיין היה שם והוא ראה את הכל. על פי ההבעה שלו הנחתי שהוא חושב על אמה, מעניין איפה היא עכשיו, חשבתי לעצמי. התחלנו ללכת, אני אוחז בידה של אדיסון וידי השנייה כרוכה על מתנה ויהלי לידנו מנסה להיות שקט ככל האפשר, אבל במקרה של יהלי זה די בלתי אפשרי. "נו? אז מה עכשיו? אורגון כבר פה, מה נעשה?" "אני לא יודע" עניתי ליהלי בשקט. בפעם האחרונה שבדקתי מצבנו היה גרוע למדי, אבל הפעם האחרונה שבדקתי גם הייתה לפני בערך ארבעה ימים. "בואו נחזור לשם" אמרתי, "נבדוק מה קורה בינתיים, וננסה למצוא את אורגון". המשכנו ללכת, הפעם לא דיברנו, הנחתי שזה מכיוון שכבר לא היה מה לומר, למעשה לא היה מה לעשות, חוץ מלקוות שהכל בסדר. הרגשתי את ידה החמימה של אדיסון מחזקת את אחיזתה בידי, נראה היה שהיא כמוני, חושבת על כמה גרוע המצב יכול להיות והאם יש סיכוי לתקווה. "הכל יהיה בסדר" לחשתי לה. "אני אדאג שאורגון לא יתפוס אותך. אם לא נצליח אני מבטיח לך שנמות עד הבוקר" אדיסון הנהנה ברעד. שוב פעם הבטתי לכיוון השמיים, חשבתי איך זה שכל פעם בני האדם נתונים בסכנה וכל פעם הם רק מנסים להשתחרר. נקווה שהפעם זה לא יהיה לשווא. הייתה כעת שעת דמדומים, אך הרגשתי כאילו לא קיים בכלל זמן. שכחתי באיזה יום אנחנו היום ומה השעה, הרגשתי רק לילה שמתחיל לעטוף אותי מכל הכיוונים, לילה ואפלה. הגענו למקום, הבחנתי בשינוי אדיר שקרה. לפני כבערך שמונה דקות עזבתי את המקום שעוד היה מלא קולות חיים ודשא ירוק ועשרות לוחמים. כרגע שחזרתי שמעתי שתיקה, הדשא היה כולו מלוכלך בדם וכל הניצולים היו כבולים בשרשראות. החיילים של אורגון הסתובבו שם ונתנו מכות לכל מי שהעז להוציא מילה מהפה שלו. הם עדיין לא שמו לב לנוכחותינו שם. ראיתי את אמה, היה לה פנס בעין ודם זלג מאפה, כמעט צעקתי לה אבל יהלי חסם אותי בזמן. אורגון עמד בראש, למעלה, על מין צלחת מעופפת. הוא דיבר בקול רם, מלא ברוע. "תיכנעו לי עכשיו! אין לכם תקווה, רבע ממכם כבר מתים והכוחות שלנו הרבה יותר חזקים משלכם" החיילים של אורגון שכבר הספיקו להסתדר בשורות שורות מתחתיו קראו קריאות הידד ואהדה. "אנחנו נשתלט על הירח ואז על מאדים ואחר כך על כל מערכת השמש!" מחיאות הכפיים רק התגברו. ניסיתי לספור את החיילים של אורגון, הפסקתי אחרי שהגעתי בערך למאה, היה נדמה שיש לפחות 5 אלפים. כל כך הרבה. החיילים של אורגון היו נראים כמו סוכנים חשאיים או משהו כזה. היו להם חליפות אפורות עם עניבות תואמות. משקפי שמש שהסתירו את עיניהם – כך אני מנחש – האדומות והמאיימות. ההבדל היחידי בינם לבין סוכנים אמיתיים היה שבמקום ידיים היו להם זרועות תמנון שנמשכו עד לרגליים שלהם ובמקום שיער היו להם נקודות סגולות קטנות שהתקבצו ביחד וזהרו באור המנורות. "מה נעשה?" לחשתי לאדיסון וליהלי שהתחבאו איתי מאחורי עץ גדול במיוחד. "קודם נשחרר את אמה, איתה יש לנו כוח חזק יותר" יהלי אמר. לא ממש אהבתי את הרעיון הזה, ידעתי שיהלי אומר את זה כי הוא דואג לה. "אני חושבת שאנחנו צריכים קודם להפעיל את הכוחות שלנו על הצבא של אורגון, זה יבלבל אותו לכמה שניות, אחר כך נשחרר את אמה וננסה לתפוס את אורגון". "זה יותר טוב" אישרתי. יהלי הסתכל עלי במבט מאשים של 'יא-שפוט-של-חברה-שלך'. חייכתי, הפעם חיוך קטן וכמעט בלתי מורגש, אבל חיוך אמיתי לשם שינוי. "טוב, נתחיל בעוד דקה, בהצלחה לכם" אחזתי חזק בידה של אדיסון. "אנחנו נצא מפה חיים, אל תדאגי" "ואם נמות?" אדיסון שאלה "אז נמות ביחד" חייכתי שוב. "טוב, בעוד חצי דקה" יהלי אמר, התחלנו להתכונן. שוב נתתי לליבי לגעוש, הזעם נאסף בתוכי, חיכיתי לרגע הנכון. שמעתי את קולו של יהלי לוחש "עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת…