עיר מעופפת 4

אני שונא פרידות. אני לא טוב בהם. בעיקר לא עכשיו, כשאני אמור לעלות על המטוס ולהגיד שלום לפשע, שלום לעולם המזוהם ושלום לחברתי הטובה ביותר.
אני לא מסוגל, אני מרגיש את רגליי מתמוטטות, אני מעדיף להישאר מחוץ למטוס לפחות עד שכל הארגזים יכנסו לתוכו. אני מביט באופק ורגשות מעורבים עולים בי כשאני מביט בעיר האפורה, המזוהמת והשוממת שאני רואה עכשיו.
רכב שחור מגיע מימיני, ליאת יוצאת מתוכו ורצה אליי.
אני מנסה לחייך אליה אבל כל מה שאני מרגיש הוא עצב.
איך אני יכול להיות עצוב על כך שאני עוזב את עולם הפשע הזה?
ליאת מחבקת אותי ואני משיב לה חיבוק.
רוח חמה פוערת את השיער שלנו, וליאת מהדקת את חיבוקה. אני לא יכול להביט בעיניה. אז אני מביט בנוף הבניינים האפורים.
"מבין שנינו. אני שמחה שזה אתה." היא אומרת.
"למה את מתכוונת?"
"לך תמיד היה סיכוי טוב יותר. אתה אדם טוב. טיילור. אני שמחה שאתה הוא זה שהולך."
"אל תגידי את זה."
"כבר אמרתי." היא אומרת.
דמעה בודדה מתגלגלת במורד לחיי, ליאת מושיטה את ידה ונוגעת בפניי, היא מוחקת את הדמעה ומנסה לגרום לי להביט בעינייה.
אני לא יכול להביט בה , אני מביט בנוף.
"טיילור."
אני לא עונה.
"טיילור. תביט בי." היא מתחננת
אני מביט בה.
הדמעות פורצות מעיניה ואני מחבק אותה. אני לא יכול להשאיר אותה כאן. בעולם הפשע הזה.
"אל תעזוב אותי." היא לוחשת. "תזכור אותי. בבקשה."
אני מחבק אות חזק יותר. "אני לעולם לא אשכח אותך" אני אומר וקולי נשמע חנוק, מלא דמעות של עצב. של פרידה.
מישהו קורא בשמי מאחור. הוא אומר שאני צריך ללכת. שאני צריך לעלות למטוס.
ליאת מתנתקת ממני. אני לא מסוגל לעזוב אותה.
"בואי איתי."
"אני לא יכולה."
"אני לא יכול לעזוב אותך פה!"
ליאת מרימה את מבטה. "אני אוהבת אותך." היא אומרת. ומנשקת אותי.
אני מנשק אותה בחזרה.
אבא שלי מגיח מהצד.
"קדימה. בן."הוא אומר ומניח את ידו על כתפי. "אנחנו צריכים ללכת."
ליאת מתנתקת ממני.
"אני אוהב אותך." אני אומר ומתנתק ממנה.
"אני אוהבת אותך גם." היא אומרת ופונה לכיוון הרכב.
אני פונה לכיוון המטוס.
שנייה לפני שאני נבלע בפנים, אני מסתובב ומביט בה.
היא בתוך הרכב. כבר אין לה דמעות בעיניים. היא כבר לא בוכה.
אני נכנס למטוס. הוא מתחיל לעוף. לכיוון עיר העננים. לכיוון העולם החדש.