עיר מעופפת 2

פרק 2
"לאן אנחנו הולכים?" היא שואלת ועל פנייה נסוך חיוך קטן. עינייה מכוסות בצעיף בד שחור, "אל תציצי." אני אומר לה. "אנחנו נגיע עוד מעט."
"אני מריחה מלח?"
"אל תציצי."
"לאן אתה לוקח אותי?"
"לכאן." אני אומר ומוריד את הצעיף מהעיניים שלה, אנחנו על חוף ים, הים אומנם מזוהם אך זה עדיין המקום האהוב על ליאת.
"הו, טיילור." היא קוראת. "זה יפהפייה." היא אומרת ומנשקת אותי.
אני מנשק אותה בחזרה ומחבק אותה, לאחר מכן אנו פורסים סמיכה קטנה על החולות האפורים ומביטים על הים השחור.
"אתה זוכר את הים כשהוא היה נקי?" היא שואלת כעבור כמה דקות.
אני מחבק אותה וחופן את ראשי בשערה.
"לא." אני עונה.
"גם אני לא. אבל יש לי תמונה אחת, אמא שלי צילמה אותה, זאת תמונה יפהפייה. אתה חייב לראות אותה."
"באמת?" אני מנסה לרדת עליה. "ואיך הים ניראה כשהוא לא מזוהם?"
"הוא יפהפייה. החולות הם זהובים."
"את משקרת." אמרתי. הפעם ברצינות גמורה.
"לא אני לא." היא אמרה ואני הרגשתי את עיניי נפערות בכל תיאור שעלה על דל שפתיה.
"הים הוא כחול, אין בו חתיכות של ניילון או בקבוקים, והחולות הן זהובים ורכים, הם לא אפורים ומלוכלכים כמו פה. אמא שלי סיפרה לי פעם שהיה אפשר לשכב על החולות מבלי לחשוש לזיהום הגוף מהרעלים שנסוכים בחולות כמו עכשיו. פעם גם היו כאן צדפים, הן היו יפהפיות, צבועות בחום וזהוב, פעם היו הרבה כאלה על החוף, עד שהיו כואבות לך הרגליים מלדרוך עליהן, והים, וואו, היית צריך לראות את התמונה, הים והשמיים נראים כמעט אותו הדבר, והים לא מלוכלך או שחור הוא היה תכלת ובלילה היה אפשר לראות את ההשתקפות של הירח. הים הוא נקי,"
"הים היה נקי."תיקנתי אותה.
ליאת סובבה את ראשה והביטה בי בהתפעלות.
אני מנשק את צווארה ומביט בעיניה החומות.
"הוא עוד יהיה נקי." היא אומרת. "אני מבטיחה לך. אני עוד יגרום לו להיות נקי."
הפעם זה תורי להביט בה בהתפעלות.
אני עומד לנשק אותה אך אז היא נעצרת באמצע ולוחשת:"טיילור. מאחוריך."
"כמה הם?"
"אחד." היא עונה ומנשקת אותי. בינתיים, ידה מחליקה לידי והיא מביאה לי סכין קטנה.
ואז, במהירות הבזק, אני מסתובב ומטיל את הסכין בכתפו של האיש. הוא צונח על בטנו.
אני מתרומם, ניגש אליו והופך אותו על גבו, הוא עדיין חיי.
אני לא מזהה אותו, יש לו פה מעוקל ועיניים שחורות, יש לו נזם באף ושלושה עגילים בכל אוזן.
"תעזור.. לי." הוא לוחש.
אך אז, ליאת מגיחה מאחורי, שולפת סכין אחרת ותוקעת אותו בליבו של האיש, הוא מפרפר לשנייה ואז מת.
"איפה היינו?" שואלת ליאת ועוקפת את הגופה. "הו, כן .עכשיו נזכרתי." היא מצחקקת ומנשקת אותי.
אני מנשק אותה בחזרה. בזווית עיניי אני מביט באדם משהרגע הרגנו.