עיר מעופפת פרק 70
ריחות של מעדנים מעולים עולים מהמטבח. אני מריח רסק עגבניות. נודלס. בשר מטוגן. אמממ.. הבטן שלי מקרקרת.
"אימא שלך לא מכינה אוכל לגדוד, נכון?" אומרת ג'ילי לפתע. "אני לא רוצה להטריח או משהו.."
"לא זה בסדר. אימא שלי התעקשה". לא שהייתה לי דעה בנושא הוספתי בליבי.
הארוחה הייתה שקטה. אמי הדליקה מספר נרות ואבי הופיע לקראת הקינוח. הוא העיף מבט מהיר בג'ילי ולקח חתיכת עוגת גלידה והתיישב מולנו.
"אז מה..ג'ילי. במה ההורים שלך עובדים?"
ג'ילי נעה טיפה במושבה. "אבא מנהל מפעל של צמחים מיוחדים. אימי עוזרת לו במחקר. הם מצילים פרחים מהכחדה ועוד כמה דברים כאלה."
שתיקה.
מתח שורר עכשיו בחדר. אך אבי כאילו לא הרגיש אותו. הוא אוחז בכוס התה שלו וסוקר את ג'ילי כאילו הייתה חפץ שלא ידע איך להשתמש בו. נעתי מבט באימי. כמו מתחנן שתעביר את נושא השיחה.
"אוי." היא קראה לפתע ואני נשמתי לרווחה. "תראו מה השעה! אולי כדאי שתתקשרי לאימא. מתוקה. שהיא לא תדאג."
ג'ילי הנהנה והתרוממה. "האוכל היה מצוין." היא פנתה לאימי. "תודה."
התרוממתי גם אני. "בואי. אני יראה לך איפה הטלפון."
הובלתי אותה במסדרונות וחמקנו ביחד למטבח. הראיתי לה איפה הטלפון והיא חייגה במהירות. בזמן שדיברה העמדתי פנים שאני סוקר את הקירות ואת החדרים. אבל לא יכולתי שלא להבחין בדיבורה. היא דיברה בשקט. לאט. חושבת על כל מילה לפני שהיא מוציאה.
כשהיא סיימה, הספקתי כבר לספור את כל סוגי הצבעים והמנורות שיש במטבח ובמסדרון ליד, אבל ידעתי לא להגיד כלום.
"אני צריכה לחזור."היא אמרה לפתע.
הפה שלי נפער לפתע. אני לא רוצה שהיא תעזוב. היה לנו כיף ביחד. אני לא רוצה שהיא…
"כן." אני אומר. "כן. כן. בטח."
היא מחייכת ונושמת עמוק.
"אני אקח את התיק שלי." היא אומרת ונעלמת במסדרון.
אני מחכה שם. מביט לעבר המסדרון החשוך ויודע שאני לא רוצה שהיא תלך. אני רוצה שהיא תישארי. כאן. איתי.
אבל היא מגיחה מהמסדרון. והזמן עובר מהר. היא אומרת שלום להוריי ואני לא רוצה שהיא תעזוב. אני מלווה אותה לדלת. קר בחוץ. אני לא רוצה שהיא תעזוב. לא עכשיו. לא אחרי שכמעט ושכחתי את..
אנחנו הולכים על השביל המרוצף באבנים קרות כמו הזמן. רוח קפואה חודרת לעורנו והאוטו קרב. כמו מפלצת. כמו מפלצת איומה שמאיימת לפרוץ כל רגע ולטרוף את הדקות היחידות שיש לנו ביחד. היא הולכת. היא נכנסת. אל תעזבי. אני רוצה לצעוק לה. תישארי פה. אני רוצה לאחוז בידה. ללחוש לה שהיא הטובה מכולן. שהיא יודעת להשכיח אבל גם לזכור. אל תעזבי. אני רוצה ללחוש לה. תישארי. תישארי כאן. איתי.
אבל מאוחר מידי. היא נכנסת למכונית. היא מתניעה. ונעלמת באפלה.
ואני נשאר שם. לבד. אפוף מאחורי ענן של עצב אפלה וזמן אויב. כי הרגע פספסתי אותה.
תגובות (2)
נשמע מעניין. קיבלת הרגע עוד קוראת חדשה, שכרגע מחפשת תרוץ שיעזור לה להתחמק מללמוד, אז היא תשב ותקרא את כל הסיפור שלך מההתחלה..
סתם, את באמת מוכשרת. ואני אקרא את הסיפור מההתחלה רק בגלל זה.
תודה!!! את הרגע שימחת אותי לאיו שיעור!!! הייתי בוכה אם אח שלי לא היה לידי..
תודה תודה תודה..