עיר מעופפת פרק 68

"מה אתה עושה?"
אני צווח והשפופרת נופלת מידי. אני מסתובב ומבחין בעיניה הירוקות של אימי. מה לעזאזל..
"אני מזמין פיצה.." עניתי בהכי הרבה שאננות שהצלחתי לגייס והרמתי אל השפופרת. והקול הטורדני של השפופרת נגדע פתאום. אני מרים את מבטי ורואה את חוט החשמל השחור והדק בידיה של אימי. היא הרגע ניתקה אותו. ניתקה את השיחה. נהדרת. העיקר אומרים שאני אוהב לחתוך דברים.
"אהה..אימי. אני מזמין פיצה..יש בזה בעיה?" צווחתי בקולח הכי שקט שאפשר, כי ג'ילי הייתה בחדר השני ולא ריציתי ש..שהיא תדע שאימי כאן.
"החברה שלך באה ואתה מזמין לה פיצה?!" קראה אימי גם היא בקול חלוש. אך תקיף
"ההא..כן…"
"לא!!" היא קטעה אותי.. "אתה לא מזמין לחברה שלך פיצה! אתה מכין לה ארוחה משביעה ובריאה. לא ככה עושים בדייטים הראשונים! אתה מכין לה ארוחה נחמדה עם נרות ועם.."
"אימא.." מלמלתי. מנסה להוציא אותה מהפנטזיה שהייתה שקועה בה.
"אתה צריך להכין לה סלטים. מנות ראשונות ואחרונות. קינוח להביא פרחים ו.."
"אימא.."
"אתה צריך לשים מפה לבנה..זה דייט ראשון. זה צריך להיות מפואר."
"אימא. היא באה בשביל ללמוד."
"אה." השמיעה אימי וקפאה במקום. "אני יכין לכם ארוחה קטנה."
"כן.."
אימי פתחה את פיה וסגרה אותו. לבסוף הצביעה בכיוונה לכיוון המטבח ואמרה בהתנצלות מוזרה:"אני אלך..להכין ארוחת ערב."
"קלילה."
"כן כן. ארוחה קלילה. ברור. ברור." אמרה בסוף ונעלמה במטבח.
מה לעזאזל.. למה שאימא שלי תתערב בה..
"אני יכין לכם ארוחת ערב!" הכריזה. "מה היא אוהבת, נודלס עם פיטריות או בלי?"
אני פוחח את פי וסוגר אותו. מזל שאנחנו במסדרון צדדי, כך היא לא שומעת אותנו. אני מציץ לעבר הסלון, ג'ילי שם, רוכנת מעל אחד התמונות.
"בלי." עניתי. "היא שונא פטריות."
וזאת, כמובן, הייתה דרכי להודיעה שאיני רוצה ארוחה טעימה ומשביעה ומטופחת.

אני חוזר לסלון.ג'ילי עונדת שדם. בגבה אלי. רוכנת מעל אחת התמונות.
"פיצת העננים סגורה. אימא שלי תכין את ארוחת הערב..זה בסדר מצדך..נכון?"
ג'ילי מסתובבת. בידה תמונה במסגרת חומה.
"זה אח שלך?"
אני מעיף מבט בתמונה. אני ואח שלי. מחובקים בשלג אפור שיורד מהשמיים.
"כן." אני עונה בהיסח דעת.
"אתם מאוד דומים." היא אומרת ומחזירה אץ המונה למקום.
אני מתנער מהמחשבות הישנות ושואל שוב:"אז זה בסדר מצידך, כן?"
"מה בסדר מצידי?"
"שאנחנו לא אוכלים פיצה."
ג'ילי לא מסתובבת. "בטח." היא עונה ושולפת תמונה אחרת. "מי זה?" היא שואלת ומראה לי את אחת התמונות.
"אבא שלי."

אחרי מסע מתיש בין תמונות העבר אני מוציא אותה החוצה. האוויר נהיה קר והמרפסת די חשוכה בלי המנורה הכתומה. אנחנו מתיישבים על הנדנדה וסוקרים אל השמים השחורים ואת הרחוב הריק והשקט.אנחנו שותקים לזמן מה. שתיקה נוחה. נחמדה.
עד שכמובן. אני שובר אותה.
"את אוהבת לראות תמטונות ישנות, אה?"
ג'ילי מהנהנת. "לי טאין הרבה תמונות מהילדות. בצמשפחות מרובולת ילגים. ההורים מצלמין דווקא את הבכורים. אין לי הרבה תמוןנות. אולי עשר. אחד עשרה. אבלח לא יותר."
"זה עד כדי כך נורא?"
"לאחותי הבכורה יש מאה חמישים ושלוש."
"אז זה כן נורא."
"לא אמרתי זאת." היא אומרת מומביטה על האופק. הקול שלחה שונה פצאום. קשוח ועם זאת פגוע. רק ונוקשת. שונה מאוד מנהקטול הרגיל.
הנדנדה ממשיכה להתנדנד. היאמ חורקת בקול עבה טודי מעבנן. אנ שונא את השתיקה הזאת.
"אחיך ההרגשה..להיות עם הרבה אחים?"
ג'ילי מסובבת את ראשה וסוקרת אותי. לבסוף היא משפילה את עינייה ומלמלתץ.
"זה..קשה. קשה מאוד. אבל כשאתה לא מכיר מהבו אחר..אתה מתרגל."
"זה קשוח."
"לא קשוח. זה הרבה דברים אבל לא קשוח."
"מה הכוונה?"
ג'ילי נושמת עמוק ומביטה לעבר הרחוב.
"זה..גדי מקובע. יש לך זסמניןם. יש לך מחוייבות. זה לא..חופשי כזה. אני מרגישה שזה סגור. אבל..גם מציל."
"מציל?" צחקתע. "איך זה יכול נלהיות מציל?"
"אני יוצאת מהתיכון הרבה כדי לשמור על האחים שלי. יש בזה הרבה יתרונות."
"אה." אני שותק ומניח את ראשיע על משענת העץ של הנהדה. היא לחה קצת. וגם קשה. אבל זה לא מוע ממני להביט בכוכבים, בירקח הצהוב-חיוור והדק.
"יש כאן הרבה כוכבים, אה?" אני אומר לפתע. "בעיר התחתונה היה אפשר לרטןת רק מסך של רעלים. כאן זה מדהבים. אפשר לראות את הכוכבהין. את הירח. ואפילו את השמנש. זמ ממה מגניב."
אני לא צריך להביט בג'ילי ולראו שהיא מחייכת טיפ טיפה.