עיר מעופפת פרק 64

"והמתמודד הבא שלנו הוא..קארלון!! בבקשה! קבלו אותו במחיאות כפיים!!"
כולם מוחאים כפיים ואני מצטרף אליהם. משעמם. האוכל נראה יותר מגרה.
ג'ילי ממרפקת אותי ואני מרים את מבטי וסוקר את המתמודד הבא-חולצה ירוקה שעלייה כתוב:'אתם עם המלך' וחץ למעלה שמצביע על הפנים הארוכות שלו והחיוורות,הוא מחייך ואני מבחין בקוביות אפורות, יש לו מכנסיים שחורות קצרות וגיטרה כחולה ביד. הוא ניגש אל המעמד, מקרב את המיקרופון לגיטרה ומתחיל לנגן ולשיר ביחד. ובקול די מלחיץ.
אוי. ביביי. אל תעזבי.
הו, בייבי. תידארי.
אוי ביביי. לא התכוונתי.
אוי ביבי. אני כאן.
אני שומע קול צפירה. הוא כנראה קירב את המיקרופון לרמקול. הוא רוקד עם כל הגוף הדק שלו ומתחיל לשיר שוב.
אני מתעלם מהמילים ומביט בג'ילי, היא שקועה בזמר עם השיער המוזר וראשה נע ביחד עם המוזיקה הרועשת שיוצאת מהגיטרה החשמלית.
ג'ילי מבחינה במבטי.
את לידיי. אני מרגיש אותך..
לא אכפת לי מה יהיה.
תחזרי!תחזרי!
אחד החלון נשבר ואז מתפוצץ. אני מתפקע מצחוק והנער בורח מהבמה. אני מביט מסביב, מסתבר שלא רק אני צוחק מהקול הצורח והמלחיץ-כל אחד צחק. כל אחד שישב באולם הארוך הזה.
אני פוגש במבטי את ג'ילי.היא לא צוחקת.
"מה?" אני שואל ומאלץ את עצמי להפסיק לצחוק.
"מה קרה?"
ג'ילי מנידה אל ראשה. היא כועסת. אני יכול להגיד את זה לפי הידיים שמשולבות חזק ולפי העיניים שלה. הן דבוקות לבמה. הן לא זעות.
אני מפסיק להביט בה ומבטי במקום זאת בבמה. מישהו אחר עולה עכשיו לבמה. יש לו שיער אדום ובגדים שחורים. הוא נעמד באמצע הבמה. ואז. כאילו משום מקום מתחיל ללהט. בהתחלה זה היה שלוש אבוקות ואז ארבע, ואז חמש. כולם פוערים את פיותיהם ואני אני משלב ידיים ומביט בו בשיעמום. כל ליצן זאטוט יכול לעשות את זה.
אחרי הלהטוטן מגיע נגן על פסנטר ואז מישהו שקרא שירים ללא מנגינה, וכאילו זה לא מספיק-מישהו שניסה להצחיק את כולם (ג'ילי קראה לזה סטאנדראפ משהו..לא ממש זוכר.), זה לא ממש הלך לו. אז גם הוא הסתלק.
לבסוף. האחראי על התחרות עלה על במה וסקר אותנו. ואת הקהל הלא כל-כך גדול..
"עוד מישהו?" הוא שואל. בטון חצי מעוניין. "מישהו?"
עיניו נעצרות עליי והוא מכווץ את עיניו. עד שרק את הריסים אפשר לראות.
ג'ילי פונה אליי. "תעלה לשם." היא לוחשת מבלי להביט בי.
"ולעשות מה? לספור עד עשר? לא. תודה ג'ילי."
ג'ילי מחמיצה פנים אך לא אומרת כלום. אני כבר מצטער על מה שאמרתי. היא נעלבה. ו לא צריך להיות גאון כדי לדעת.
הרמתי את ידי.
"אני."
כולם הסתובבו. כעשרים זוגות עיניים נחו עליי.
"גם אני!" קוראת ג'ילי ונעמדת לצידי. היא מחזיקה לי את הזרועה ואני מביט בה בתודה.
שנינו יוצאים משורת הכיסאות ואחוזים ידיים ניגשים לבמה.
לעשות מה? שנינו לא ידענו.