עיר מעופפת פרק 60
נראה שלא היה לי בכלל ממה לחשוש. הכול הלך למישוריים-האבא של ג'ילי די נחמד. קצת שתקן אבל נחמד.
אני פותח את דלת הבית ונכנס לבפנים. הבית ריק ושקט. אני נכנס לסלון ומגלה שהוא ריק. המוח מתחיל לעבוד במהירות. ג'ילי לא פה. משהו קרה. משהו היה חייב לקרות.
אני צועק את שמה של אימי אך הדממה ששוררת לאחר מכן גרוע אפילו יותר. ג'ילי ואמי לא פה. אני יורד במדרגות וניגש לחדר העבודה של אבי. אני נאנח מהקלה. אבא שלי ישן על שולחן העבודה. המשקפיים שלו עקומות והבגדים שלו עקומים ומלוכלכים קצת. השולחן מלא ניירות והרצפה קצת מאובקת. אני תוהה אם להעביר את אבי למיטה או פשוט להשאיר אותו שם. אני הולך לחדר של אימי ומגלה שהוא ריק. הבהלה מתחילה לגאות בי. משהו קרה. מישהו נפגע. אני מתחיל לחשב את האפשרויות. או שמשהו קרה לג'ילי או שאימי לקחה אותה הביתה. אני מנסה לחשוב בצלילות וברוגע. לג'ילי לא קרה כלום. היא בסדר גמור. היא מרגישה נהדר.
אני עולה לחדר שלי ונשכב על המיטה. רק אחרי שאני חולץ את הנעליים. המבט שלי פוגש במכתב הלבן שעל השולחן העבודה. אני מתרומם באיטיות ולוקח אותו. הדף חלק. כמעט רך. בעט שחור ובכתב מסולסל כתוב בקטן. טיילור גו.
אני לוקחי את המכתב ונשען לאחור. רק אחרי שאני נושם עמוק אני מרשה לעצמי לפתוח את המכתב.
טיילור היקר.
אני בסדר גמור. אימא שלך לוקחת אותי לבית החולים הקרוב. אנחנו נעשה שם צילום ונראה שלא נפגעתי קשה.
שמעתי שביקרת את אבא שלי? איך הוא? שתקן, אה? לפחות הטעם שלו בבגדים די טוב.
נראה אותך מאחור יותר.
ג'ילי.
נ.ב
אין טעם שתלך לאגם. אני לא יהיה שם. לא בזמן הקרוב. בכל מקרה.
אני סוגר את המכתב באיטיות ומקרב אותו לליבי. הוא מג'ילי. ג'ילי הביאה לי מכתב. אני לא יודע איך להרגיש עם זה. האם אני שמח? עצוב? אולי מתלהב? אני מנסה לחפור עמור? להגיע אל הלב שלי ולנסות לדעת מה הוא מרגיש. אני חופר וחופר אבל הלב שלי ריק. הוא חלק ולבן. הוא לא מגלה רגשות. הוא דומם. דומם ולא מגיב.
איך נהייתי כזה חסר רגשות?!
אני נשכב לאחור ומכריח את עצמי לישון. לישון ולשכוח מהמציאות.
אני יורד מהמיטה. לוקח סכין וסם אותו במגף אני מתרומם ומביט במראה. אני לא רואה את עצמי שם. אני רואה פנים אחרות. את הפנים של ליאת.
"נטשת אותי." היא לחשה.
"לא!" קראתי והושטתי את ידי לגעת בה. להרגיש אותה. לדעת שהיא שם. אך היא חמקה מידי. הושטתי את ידי לגעת בה והיא ברחה. צעדתי צעד אחד לכיוונה והיא נעלמה.
"תחזרי!" לחשתי. "תחזרי!"
רוח קרה עברה בעורפי. הסתובבתי במהירות.
"ליאת." לחשתי בבעטה.
היא הנידה את ראשה באיטיות.
"אתה חלש." לחשה. "אתה פתטי. ואתה עזבת אותי."
"לעולם לא!" קראתי.מבטי עוקב אחר תנועת גופה. תנועת שיער הגולש. "אני לעולם לא אעזוב אותך! קראתי. "ליאת..בבקשה.."
היא הרימה את ידה ואני השתתקתי.
"טיילור." לחשה בקול תקיף. "אתה עזבת אותי."
"לא..אני.."
"אני שונאת אותך!"
"ליאת.. תקשיבי..אני לא.."
מבט של ליאת נהפך לנוקשה וקר. היא התחילה לרחף לכיווני. עיניה קרות וגופה חוור. תזכורת לכך שעזבתי אותה. שנטשתי אותה.
עיניה של ליאת התקרבו עליי.הרוח של ליאת התקרבה אליי. היא הושיטה את ידיה וחנקה אותי. ידייה שלה. חנקו אותי.
ניסיתי לנשום. ניסיתי להגיד לה שאני מצטער שזאת אשמתי. להתחנן בפנייה שתסלח לי. אך זה היה מאחור מידי. החלום נעלם אט אט ונמוג. משאיר אותי באפלוליות החדר. לבד.
אני מתרומם מהמיטה. גופי נוטף זיעה ורועד. נשמותיי עולות ויורדות בקצב לא אחיד.
זה רק חלום. מלמלתי לעצמי כשניגשתי אל הכיור באמבטיה. רק חלום רע.
זה לא עזר. המילים לא עזרו.זה לא היה רק חלום רע. זה היה חלום שבא. שחזר בכל פעם שהלכתי לישון. מאז שנטשתי אותה. מאז שעזבתי אותה. מאז שהיא מתה.
אני מרטיב את ראשי בכיור הלבן. מרים את ראשי.אני כבר לא מזהה את הבחור שבמראה. עיניו חלולות ופניו חיוורות.
אני מושיט את ידי ונוגע במראה. היא קרה. קרה כקרח.קרה כרוח של ליאת.
תגובות (1)
למה לא טוב?
זה מושלם!!!
סוף סוף חזרת :)
תמשיכי!!!!!!!