עיר מעופפת פרק 59

הדלת נפתחת וגבר כבד גוף יוצא החוצה, יש לו זרועות חזקות, שפם וזקן חומים וחולצת משבצות כחולה וגדולה. אני מושיט לו את ידי ללחיצה. "טיילור גו." אני מציג את עצמי. "רצית לראות אותי?"
שתיקה. הוא סוקר אותי ועיניו הירוקות כאילו חודרות לי את הבשר.
כעבור שנייה ארוכת טווח. הוא מושיט את ידו ואנחנו לוחצים את ידיים.
"מר ללין. נעים מאוד. בוא. צא לטיול עימי."
אני מהנהן, ומפנה לו מקום, האב עוקף אותי ויוצא ממדרגות הכניסה, אנחנו חוצים את רחבת הדשא ומתחילים לטייל בין הבתים הצהובים.

"טיילור. כמה אתה יודע על נשים?"
אני שותק. יכולנו לדבר על אלף ואחת דברים..אז למה דווקא על זה?!
"מה שבערך צריך לדעת." אני עונה לבסוף.
שתיקה. מר ללין מניח את ידו מאחורי גבו ומתהלך באיטיות.
"אם יורשה לי לשאול..למה קראת לי?"
מר ללין עוצר, הוא מרים את ראשו ומביט בי. עיניו הירוקות כשל ג'ילי שוב חודרות את בשרי.
"סתם סקרנות. רציתי לדעת מי שובר את הלב שלי הבת שלי ומחבר אותו שוב ושוב."
אני מרכין א ראשי וסומק מציף את לחיי. לא סומק שבא ממחמאה. סומק שבא מבושה. מעלבון. עלבון שגרמתי לג'ילי.
אנחנו ממשיכים ללכת בדממה. ידיו של מר ללין מאחורי גבו ומצחו חרוש כמתים. מידי פעם הוא מרים את ראשו ומבטו נישא הרחק. כחולם בהקיץ.

"טיילור." אמר לאחר זמן-מה. "איך ג'ילי נפגעה?"
"טילנו ביער. ג'ילי החליקה ונפלה."
האב לא עצר הפעם. אלא המשיך ללכת. הפעם זקוף יותר.

אנחנו עושים עיקוף וחוזרים בחזרה לכיוון הבית.מדברים על הא ועל דה בזמן שמתחיל להיות חשוך. הצהריים מפנים את מקומם לערב. ואימהות בחולצות פרחוניות מתחילות להכניס את ילדיהן לבית. על רקע הבתים והאימהות הטרודות לא יכולתי שלא להבחין בעלים הכתומים שהתנופפו ברוח ובציפורים השחורות-לבנות שקיפצו וצייצו על המדרכה.
סתיו.
העונה האהובה על ליאת.

"אז..תגיד לי אדון ללין.. כמה אחים יש לך?"
"היינו פעם שתיים. אני הייתי הבחור. ומתחתיי היה עוד האחד.."
"ומה קרה לו?"
"הוא מת."
"הון," קורא מאר ללין ומרים את ראשו. עיניו מלאים חמלה וצער אמיתי. "אני מצטער. לא התכוונתי לפגוע."
"לא. זה בסדר. זה קרה מזמן. הוא..מת מזמן." אני מכריח את עצמי ללכת. מכריח את עצמי להאמין במילים שהרגע אמרתי. בשקר שהרגע הוצאתי מיפי.