עיר מעופפת פרק 53

פרק 53
שאר יום הלימודים עבר עליי בסיוט נוראי, בכל מקום שהלכתי יכולתי להבחין בג'ילי ובבחור ההוא,הם תמיד דיברו וג'ילי תמיד צחקה, כאילו אומרת- אני לא צריכה אותך. אף אחד אחר לא צריך אותך.
לא יכולתי לסבול את זה!
המילים שהיא נאמרה לי המשיכו לצלצל לי בראש. אתה מפלצת. כך היא אמרה לי. כך היא צעקה עליי.
והיא צדקה. אני אכן מפלצת. אחרי הכל. ליאת מתה בגללי. אני אכן מפלצת.

סוף סוף נגמרים הלימודים. אני חומק בדממה, ניגש אל המכונית ומתחיל לנסוע במהירות. עד מהרה אני מגיע אל צומת, יש לי שני אפשרויות-אני יכול לנסוע לאגם ואני יכול לנסוע הביתה.
אני מחליט לנסוע אל האגם, אני לוחץ על דוושת הגז וכמעט דורס ילדה קטנה עם צמות.
אני חונה ליד שכבת עצים, אני יוצא מהמוכנית ומבלי לנעול אותה אני מתחיל לרוץ. לטפס. ולקפוץ מעל אבנים. סלעים ושורשים שבקעו מהאדמה. זה היה יום חם. עם שמש קופחת ואוויר עומד. החולצה שלי התחילה להידבק לגוף שלי מרוב זיעה. אבל לא אכפת לי. אני ממשיך לרוץ. חושב איך היא מסוגלת לעשות לי את זה. איך היא מסוגלת לצעוק עליי וכמעט באותו רגע להיות עם מישהו אחר.

אני מנסה להבין אותה אני מנסה להסביר את הטענות שלה לעצמי. אבל אני לא מסוגל. היא נאבדה לי בין האצבעות. בדיוק כמו ליאת.

למה אני ממשיך לעשות השוואה? למה? למה? ג'ילי וליאת שונות. נקודה. פשוט שונות! למה אני לא מסוגל להבין את זה? ליאת מתה. ג'ילי חיה. ליאת לוחמת. ג'ילי פחדנית. הן שונות. נקודה. ואני אוהב את ליאת. אני לא אוהב את ג'ילי. אני שונא את ג'ילי!
אבל זה לא נכון. ובתוך תוכי אני יודע. אני יודע שזה לא נכון.
ליאת מתה. ליאת מתה וחלק ממני שמח שזה קרה. כי כשהיא מתה יכולתי להתאהב בג'ילי.
אבל זה שגוי. זה לא נכון. אני אוהב את ליאת. תמיד אהבתי!
המחשבות שבראשי התערבלו. דקרו. צעקו. רציתי לצרוח. רציתי לשבור משהו. רציתי לגרום למשהו לקרות.

אתה מפלצת. בקע קול בראשי. זה מה שאתה.

לא יכולתי לשמוע את זה. אך הכול חזר ועל עצמו שוב ושוב. אתה מפלצת. זה מה שאתה.הוא אמר. אתה חיה רעה. לא יכולתי לשמוע את זה. צווחתי בזעם והכיתי באחד העצים. דם זלג מאצבעותיי. הכיתי שוב. אני מפלצת. הכיתי עוד פעם. הכאב היה חזק. הוא היה חי.

הכל באשמתך. אמר הכל. היא מתה בגללך.

אני ממשיך להכות בעץ.
זה לא עוזר. המציאות לא נעלמת.
ליאת לא הייתה אשמה. אני בגדתי בה אני נטשתי אותה. עזבתי אותה לטובת ג'ילי.
אימי צדקה. הייתי צריך לקבל איזון. ועכשיו אני נקרע. אני נקרע בין ליאת לבין ג'ילי. בין העבר לבין העתיד.
אני מתיישב על האדמה. אני מניח את ראשי בין ברכיי ומרגיש את השמש קופחת על ראשי ואת גרוני היבש. כף ידי כואבת. ואני יודע שאם לא אטפל בפצע הוא עלול לקבל זיהום.
אני עוצם את העיניים.
האם אני מתגעגע אל ג'ילי? כן. מאוד. אני צריך אותה איתי עכשיו. תמיד הייתי צריך אותה. אבל עכשיו יותר מתמיד. אני צריך את ידיה, את מבטה, את מילותיה, את פנייה.הו. פנייה. הפנים שכבר הספקתי לשכוח.
הו, ליאת. אני מפלצת. למה לא יכולתי להשאר למטה? למה לא יכולתי להשאר איתך? הו, ליאת. אני מפלצת. איכזבתי את כולם. הו,ליאת. אכזבתי אותך!