עיר מעופפת פרק 50

הימים חלפו באיטיות. כל דקה מייסרת. כואבת. גורמת לי להרגיש אשם. את רוב היום אני מבלה על המיטה ובבהייה דרך החלון. אין לי מצב רוח לכלום. לא לאוכל. ולא לשתייה. אפילו לבקר את ג'ילי אני לא רוצה. אני לא יכול. כי אני יודע שליאת מתה בגללה. בגלל שחשבה שאנחנו יחד.
אימי מדי פעם נכנסת לחדר, מביאה מגש כסוף עמוס תפוזים משופדים. מסוכרים. ועוד מיני מטעמים. הריחות מגרים. הבטן כואבת אבל אני לא מסוגל לאכול. אני לא יכול לאכול. אני מביט דרך החלון והמוח שלי ריק. ריק כמו נייר חלק וחסר משמעות.
למה זה היה חייב לקרות?למה? למה?
אני קם בעצלנות. אני לוקח את התמונות, אני מציץ בהם וגוש של מלח חונק בגרוני. הו, ליאת. מה עוללתי לך? עיניי נודדות למגירה ולמכתב שחבוי בה. אני לא מסוגל לפתוח אותה. אני לא מסוגל לקרוא את מה שליאת כתבה. היא בטח כועסת עליי. כי אכזבתי אותה. כי שכחתי אותה. כי הייתי ניחוח פה יותר מידי. כי הפרתי את ההבטחה שלי.
אני מעביר תמונה במהירות. אני וליאת עם מעילים כהים וצעיפים עבים ושחורים. זה היה בחורף שלפני שנתיים. בשנה שבה נפגשנו. בשנה שבה השלג היה נקי ובכל מקום היה אפשר לראות שיחים קטנים מלאים בפרחים כחולים וכתומים. סגולים וצהובים. פרחים של חורף. כך נהגה ליאת לכנות אותם.
זיכרון מטושטש שלנו ביחד ואז..שחור. הזיכרונות שלנו ביחד נעלמים אט, אט. עם כל שנייה שחולפת עם כל דקה של יגון. של עצב של אשמה.
דמעה קטנה נופלת. הו, ליאת. למה? זאת אשמתי. הכול באשמתי!
אף פעם לא שקעתי כל כך עמוק. בעצב. ביגון. אף פעם לא התאבלתי ככה על אדם כלשהו. אף פעם לא הייתי מדוכדך כל כך. הו, ליאת. למה? למה הלכת לי? למה הלכת לי כמו כל דבר אחר? הו, ליאת..

אני מעביר עוד תמונה. אני וליאת רוקדים ביחד. אני נראה רציני לחלוטין, למרות ליאת שנראית כאילו כל רגע היא הולכת להתפוצץ מצחוק. אני נזכר באותו לילה. באותו ריקוד. באותו אושר שלעולם לא יחזור. לעולם לא.
הו, ליאת. למה היית חייבת ללכת?
עוד יום עובר. מבלי להביט במראה אני יודע שיש שקים שחורים מתחת לעיניים שלי. אני כבר לא ישן. אני מביט בחלון ומכריח את עצמי להישאר ער. אני לא רוצה לחלום על ליאת. אני לא מסוגל לראות אותה מביטה בי באשמה וזועקת לי איפה אתה? למה עזבת אותי? אני זקוקה לך!
מחשבותיי נודדות לאותו יום מאפיר. אני הולך לליאת. לספר לה את הבשורה הרעה. אני עולה במדרגות. אני מספר לה. והיא לא בוכה. היא עוצרת את נשמתה. היא קופאת.

הו, ליאת. תחזרי. תחזירי אליי!

בערב השני, יום לפני הלימודים. אימי עולה לחדר ובידה טלפון.
"ג'ילי התקשרה."
אני שותק.
"אתה מתכוון לענות לה?"
אני מביט מהחלון. הכל בגלל ג'ילי. בגללה ליאת הלכה. בגללה ליאת מתה.
"טיילור…?"
היא מתה בגלל ג'ילי! הכל באשמתה!
"טיילור!" הקול חד. נוקב.
"אני לא יודעת מה קרה שם למטה!" מתפרצת אימי. "אבל אני לא ייתן לזה להשפיע עלייך. לא שוב!" אימי נושמת עמוק, "אתה מתכוון לענות לה או לא?" היא שואלת בקול חלוש יותר.
שתיקה.
"טיילור. תסתכל עליי."
אני מזיז את מבטי באיטיות.
"היא מחכה לך. באגם."