עיר מעופפת פרק 38

ג'ילי נעצה בי מבט בוחן.
"כן." אמרה לבסוף. "כן, אפשר ללכת."
נשמתי לרווחה ואספתי את הצרור האחרון.
"יופי." אמרתי. "בואי נלך."
את הדרך חזרה עשינו בדממה. אני לא רציתי לדבר על הנחש וג'ילי כיבדה את משאלתי ושתקה בכל הדרך חזרה.
כשעצרתי ליד הבית שלה, ג'ילי סגרה את דלת במכונית, רכנה על יד החלון ואמרה:"למרות כל מה שקרה, נהניתי מאוד."
אני שותק לרגע, ג'ילי סוקרת את פניי.
"טיילור..אתה בסדר? אתה חיוור."
"אני בסדר." אני מלמל ומתניע את המכונית, ג'ילי מפסיקה להישען ואני מתחיל לנסוע.
לג'ילי היה כיף ובגלל נחש אחד קטן הכול נהרס.
הוזזתי טיפה את המראה במכונית ויכולתי לראות את החיוורון בפני.
הגברתי את המהירות מן המותר ותוך פחות משלוש דקות הייתי בבית.
עליתי ישר לחדר שלי ונשכבתי על המיטה.
אך לא יכולתי להירדם. הרגשתי את הדם זורם בכל איבר ואיבר ואת הזיעה ניגרת בעורפי, עצמתי עיניים אך עדיין לא הצלחתי להירדם.
קמתי מהחמיטה, ניגשתי אלך הארון והוצאתי משם שני עפרונות עץ, הלכתי לקיר, וציירתי נחש מכוער, לאחר מכן, הלכתי כמה צעדים אחורה ושלפתי סכים מהמגף, נשמתי עמוק והתחלתי להוציא את כל בכעס, התסכול והאשמה ממני, ובמהירות שהייתה מרשימה כל אזרח מעיר העננים, הטלתי סכין אחר סכין על הנחש שבקיר.
אך זה לא סיפק אותי. תחושת האשמה עלתה עם זריקה, עם כלח הטלה עם כל פגיעה.
העובדה שזאת הייתה אשמתי הכתה בי שוב ושוב. לא יכולתי להפסיק. לא הייתי מסוגל להפסיק.
הקולות הדהדו לי בראש. הייתי חייב להוציא אותם.
זאת אשמתך. קראו הקולות. הוא מת בגללך.
עוד סכין ועוד סכין עוד חור בקיר ועוד קול שעולה לי בראש.
"טיילור. תפסיק."
הבטתי הצידה בפראות. זאת הייתה אימי.
השיער שלה היה פרוע והעיניים שלה כועסות..מרחמות ודואגות.
היא הביטה בחור שבקיר ואז בי.
"ראית נחש היום, נכון?"
שתקתי, הסכין שבידי רעדה.
אימי הניחה את ידה כל כתפי.
"זאת לא אשמתך, טיילור. לא יכולתך לדעת. איש לא יכל."
אני שותק, דמעה קטנה יורדת במורד לחיי, אני מוחק אותה בפראות.
אימי מניחה את ידה על כתפי.
"טיילור." היא לוחשת. אך אני לא מביט בה. אני מסרב להקשיב לה כי אני יודע מה היא הולכת לומר.
"טיילור. הבט בי."
אני מביט בה ורואה עצב, חרטה ורחמים. אני לא מסוגל. אני לא מוכן לשמוע את המילים הללו. אבל היא אומרת אותם בכל זאת.
"אחיך עשה את הבחירה שלו. זאת לא אשמתך."
עוד דמעה יורדת, אך היא לא שלחי. היא של אימי.
הגרון שלי כבר חנוק, אני לא רוצה לדבר כי אז הקול שלי יהיה שונה, פגיע, עצוב ופוחד.
"טיילור." היא לוחשת ומחבקת אותי."טיילור. זה בסדר."
אני לא מחבק אותה בחזרה. אני מרים את ראשי ומביט בחור שבקיר. הוא גדול. והרחוב כולו נשקף ממנו.