עיר מעופפת פרק 28

נכנסתי לכיתה, ג'יל לא הייתה שם, התיישבתי איפה שיישבתי אתמול וסידרתי את החפצים שלי, גברת צ'קלר נכנסה, בדקה עם עשינו שיעורי בית, ולימדה.
גם בשיעור בשני, היא לא הופיעה, וזה התחיל להדאיג אותי, הלכתי לחדר האוכל וציפיתי לראות אותה שם, אך השולחן שאכלנו בו אתמול היה ריק והיחידים שהיו בחדר היו האחראיים על הדלפק וחבורה של בנות שישבו על השולחנות, שצחקו והסמיקו כששאלתי אותם איפה ג'ילי. אף אחת לא ידעה איפה ג'ילי. אז יצאתי והתחלתי לחפש אותה בכל הבית ספר, כשהשעה השביעית של הלימודים הגיעה נכנסתי לכיתה, מיסיס תאון לא הגיבה לאיחור ורק סימנה לי להתיישב, התיישבתי ובחנתי את הכיתה, ג'ילי לא הייתה שם, אך בכל זאת ישבתי ולמדתי, היה זה חומר קל אבל ראשי התפוצץ משאלות.
האם ג'ילי מתביישת ממני האם היא כועסת עלי? האם היא לא בוטחת בי?האם היא גילתה על ליאת?
המחשבות שלי נקטעו באחת.
"אדון גו." קראה מיסיס תאון, ואני הרמתי את ראשי.
"כן?" שאלתי.
"פגוש אותי בסוף השיעור."
הנהנתי ושבתי לעסוק בג'ילי וליאת.

בסוף השיעור יצאתי החוצה ונתקלתי במבט של מיסיס תאון, היא מורה למתמטיקה, נחמדה, קצת עגלגלה ועם משקפיים, על השיעור הראשון שלמדתי איתה היא הביאה לי עוגייה, היא היתה מלכת העוגיות הטעימות בתיכון.
היא מסמנת לי להתקרב ואני הולך אליה.
"משהו מטריד אותך," היא אמרה ברכות. "אתה רוצה לדבר על זה?"
מה יש לעולם הזה? למה כולם רוצים שאני ידבר איתם על הבעיות שלי?!
"לא." אמרתי. "אני בסדר."
היא מהנהנת.
"אני יודעת שהמעבר בין העולמות קשה, אבל תנסה להשתלב, טוב?"
הנהנתי. "אני יעשה מה שאני יכול."
"יופי." אמרה, עקפה אותי והתחילה לצעוד, לא לפני שתקעה לי עוגיית שוקולד-צ'יפס ביד.
אני מחייך חיוך קטן ומרגיש שהעוגייה הקטנה הזאת עושה לי את היום, אני מחייך חיוך קטן ומתחיל ללכת לכיוון חניית התלמידים, אני לוקח את הרכב שלי ונוסע ישר לבית של ג'ילי.
אני דופק, ואחת הזאטוטות פותחת לי, יש לה שיער חום בהיר-בניגוד למשפחה של ג'ילי.
"ג'ילי לא בבית." היא אומרת בקולה הקטן וטורקת עליי את הדלת.
שנייה לפני שהדלת נסגרת אני תופס אותה בידי ונכנס.
"היי!" קוראת הזאטוטה ומתחילה לרדוף אחרי.
אני מתעלם ממנה ומתחיל לעלות במדרגות לכיוון החדר של ג'ילי, אני דופק בדלת ומבלי לחכות לתשובה-נכנס.
"ג'ילי." אני קורא. "אנחנו צריכים לדבר."
ג'ילי מרימה את עינייה, היא חיוורת ועל הלחי של יד סימן אדום קטן.
אני כורע ברך ונוגע בפצע.
"אוי אלוהים, מה קרה?" אני שואל ברכות וג'ילי מסיטה את מבטה.
ליבי מתחיל להתקשח.
"ג'ילי." אני קורא בקול חמור. "מי עשה לך את זה?"
ג'ילי משתתקת.
"ג'ילי. מי עשה לך את זה?"אני חוזר ושואל.
ג'ילי לא עונה, דמעה קטנה של כואב יורדת מגלגלת במורד לחיה.
"אלה ההורים שלך?" שאלתי בטון חקרני ודואג כאחד.
"לא."היא ענתה.
"אחים שלך?"
"לא. לא. זה לא הם."
"אז מי עשה לך את זה?"
"עזוב אותי, פשוט צא."