עיר מעופפת פרק 17
"אז? מה עשית?"
"ברחתי בין הסמטאות, היו שם שניים כאלה, עם הרבה קורי עכביש ו.."
"אני מפחדת מקורי עכביש.." אמרה אחת הבנות הקטנות יותר, אני מחייך אליה ומתיישב לידה, אני מלטף לה את השיער ולוחש באוזנה:"יש לי סוד להגיד לך. גם אני. אבל זה בסדר לפחד, כל הגיבורים פוחדים."
"באמת?" היא שואלת בתמימות.
"באמת." אמרתי לה.
"ומה קרה אחר כך?"שאלה קמילה, מתעלמת מההפרעה של אחותה, היא האמיצה מבין כולם.
"הגעתי למבוי סתום. לא היה דרך יציאה מהסמטה, הרגשתי כבול, הם היו קרובים, קרובים כל כך, אבל אז נזכרתי בטבעת הקסומה שדוד געגועי נתן לי, אז הפעלתי את כוח טסתי אל הנסיכה והצלתי אותה מהמגדל, ואז התחתנו והולדנו הרבה ילדים יפים."
"איזה סיפור יפה…" מלמלה טינה, הרומנטיקנית הקטנה.
"אוף תשתקי כבר. זאת הפעם העשירית שאת אומרת את זה. אני רוצה להקשיב לסיפור שלו לא למילים החופרות שלך." אומרת קמילה. וטינה מתחפרת מתחת לסמיכה. יכולתי לראות דמעות בעיניים שלה.
אני נועץ מבט חמור בקמילה.
"תבקשי סליחה, קמילה." אמרתי בקול חמור עוד יותר.
"לא רוצה."
"קמילה…."
אני רואה שקמילה מחווירה, אני יודע שוד מעט היא תתפרץ, אני מתרכך ויושב לידה.
"את אוהבת את אחותך, קמילה?"אני שואל וכל הבנות מסתכלות עליי.
קמילה לא עונה.
"רוצה לומר לי באוזן?" אני שואל ברכות.
קמילה מהנהנת ולוחשת לי באוזן. "אני אוהבת אותה אבל הם יגידו שאני חלשה אם אני יבקש סליחה."
אני מרגיש צביטה קטנה בלב, אני מניח את זרועי על כתפה ומחבק אותה.
"תקשיבי לי." אני אומר בקול. "תקשיבו לי, כולכן." הבנות מרימות את עיניהן ומביטות בי. "משפחה נמדדת לפי האהבה שהיא מראה אחת כלפי השנייה. לא לפי השנאה, המריבות או הכעס. וכדי להיות משפחה טובה צריך.." אני מרים את ראשי ורואה שג'ילי מסכלת עליי, היא מחייכת חיוך קטן ועוזבת את החדר. אני ממשיך. "כדי להיות משפחה טובה, צריך כל הזמן להגיד אני אוהבת, צריך כל הזמן לתת חיבוק ולשאול מה היה היום ואיך את מרגישה, צריך לשאול כי את מתעניינת ולא כי את רוצה להציק או כי משעממם לך. כדי להיות משפחה טובה צריך לבקש סליחה ולא לצחוק אחת על השנייה, כי משפחה זה מה שיש לך כשאתה מרגיש לבד."
אני רואה שהבנות נבוכות והחדר נהיה שקט פתאום. אני מוחה כפיים ואומר בקול מתנגן:"בוא נחבר על זה שיר, בסדר?"
אני רואה שהעיניים שלהן נוצצות, אני מתחיל לשיר פעם אחת, פעמיים, שלוש והן מתחילות להצטרף אליי, בסוף השיר החמישי קמילה ניגשת אל טינה, מבקשת סליחה ונותנת לה חיבוק.
וכשאני מרים את ראשי אני רואה את ג'ילי, שוב. אני מחייך אליה ומהנהן בראשי.
היא מהנהנת גם.
תגובות (1)
אווו איזה פרק יפה!