עיר מעופפת פרק 11

לעומת החזות של המנהל, החדר שלו היה נראה די נחמד, הקירות היו צבועים בלבן עם שני קווים אדומים, הרצפה הייתה שחורה עם נצנצים לבנים, היה שם חלון אחד עם תריסים אפורים שהשקיף למסדרון ותמונת קיר גדולה עם מסגרת אפורה, בתמונה היה מצויר נחש קוברה ענקי שגרם לי חלחלה ברגע שראיתי אותו.
על שולחן העבודה השחור היו ערמות של דפים ומחשב עם מסך אפור, היו שלושה כיסאות בחדר-כיסא אחד למנהל-הוא היה אפור, עם גלגלים ומשענת-ושני כיסאות מעץ חום.
התיישבתי על אחד הכיסאות וניסיתי לא להביט בנחש הקוברה הירוק.
"לא מחבב את הנחש?"
המנהל הופיע בפתח.
"זה סיפור ארוך, אני לא רוצה לדבר עליו."
"הוא עצוב?" שאל המנהל והתיישב-למרבה הפלא-על הכיסא החום.
"כן." עניתי. "אין לו סוף שמח."
המנהל הנהן ונשען לאחור.
"ספר אותו."אמר ושלף סיגר.
"לא אמרו לך שהעישון גורם לזיהום ולבעיות בקיבה?" שאלתי בניסיון להעביר נושא.
"מה שאני עושה לא אמור לעניין אותך." אמר המנהל. "אבל מה שאתה עושה די מעניין אותי. למשל הסכין. ברגע שתקע אותי הרגשתי כאילו אני מנהל בבית כלא."
"אני לא מבין.."
המנהל חייך.
"אתה לא מפה." קבע.
הנהנתי באיטיות.
"לא ידעת?" שאלתי.
"לא הייתי צריך לדעת, אני נולדתי שם. אני יודע איך האנשים שיוצאים משם מתנהגים."
שתיקה.
"למה?" הוא שואל. "למה הגנת על הילד ההוא?"
אני שותק. למה באמת עשיתי את זה?
"אני לא חושב שאלימות היא פיתרון."
"ואם זאת אתה הרגע השתמשת בו."
אני שותק לשנייה ואז אומר:"אני משתמש באלימות כשצריך."
"אתה הגנת על הילד ההוא, למה?" שואל המנהל שוב.
אני שותק.
המנהל מכבה את הסיגר ומניח אותו בצד.
"של מי הסיפור העצוב שדיברת עליו בהתחלה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"תענה לי."
"אח שלי." אני אומר. "הסיפור הוא על אח שלי."