עיר מעופפת פרק 6

פרק 6:מאחור יותר, בערב, התחלתי לסקור את הבית והגינה, הייתה לנו נדנדת עץ ודשא ירק אמיתי! לא מורעל או מזוהם כמו בעיר התחתונה! מלבד זאת, היו לנו הרבה עדני פרחים סגולים וצהובים, יפהפיים ממש!!
הבית עצמו היה צבוע בצהוב חי, הוא היה עשוי מעץ, היה לו גג רעפים וחלונות מכוסים בווילונות לבנים, תוך הבית היה נראה חי גם הוא, הקרירות היו מסוידיים ונצבעו בסגול לילך, החדרים היו קטנים אך היה בהם כל מה שנחוץ-מיטה, ארון, קיר לפוסטרים (עד אז לא ידעתי מה זה מדבקה אפילו!..), שידת עץ לכתיבה (תתפלאו אבל ידעתי לקרוא..) ומפתח לדלת, רוב הרהיטים היו לבנים ונתנו תחושה ביתית נחמדה.
הסלון היה שונה מחדרי השינה, היו שם שלושה ספות בצבע כחול, שולחן עץ חום ושטיח אפור. והדבר הכי מגניב היה..הטלוויזיה, היא הייתה ענקית!!, יושבת על שולחן מזכוכית נקייה ולא ממחוזרת!!
המקום הזה היה גן עדן!!

"אתה לא הולך לישון, בן?"
קפצתי והסתובבתי במהירות, מתוך הרגל, הנחתי את ידי על החגורה, מוכן לשלוף כל נשק למקרה הצורך, אך מי שעמד שם היה אבי.
"אתה יכול להוריד את היד מהחגורה ולשכוח מההרגל הזה." אמר. "אנחנו מוגנים עכשיו, לא עוד פשע.לא עוד דברים מזוהמים ולא עוד.."
"לא עוד ליאת" קראתי בעצב.
"אתה יכול בבקשה להפסיק לעלות אותה בכל נושא?" אבי נאנח. "בן," הוא אומר. "גם אם הייתה אפשרות לעלות את ליאת לפה, אתה באמת חושב שהיא תסכים להשאיר את אחותה? שם? למטה?"
שתקתי.
אבי נאנח והניח את ידו על כתפי
"תראה, אתה תוכל ללכת לבקר אותה, לא אמרתי שלא, אבל..תעשה לי טובה, אנחנו בגן עדן עכשיו, אז תנסה לשכוח מגיהנום, טוב?"
"אני לא מתכון לשכוח את ליאת, אתה יודע מה אני מרגיש לגביה."
אבי הזדקף בכיסאו. "היא רוצחת, טיילור," אמר בקול רציני לחלוטין "תשכח ממנה."
"או שמה?" התפרצתי "אתם תשליכו אותי בחזרה לעיר התחתונה, אתם לא אהבתם את החיים ששם כי אתה הכרתם משהו טוב! אבל אני לא! ואני לא הולך לשכוח את ליאת או את המנהגים שלי. ולא משנה בכמה ערים מעופפת תשימו אותי! אני לא הולך להשתנות!" קמתי מרוב זעם והלכתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה ועם כל הבגדים המלוכלכים שלי הכרחתי את עצמי להירדם.
כן. לישון עם אותם בגדים זה גם הרגל, אחרי הכל, לא היו חנויות בגדים שם למטה,בעיר התחתונה, ואם היית מוצא בגדים חדשים, זה היה שווא ערך ממש כמו למצוא את העיר העבודה אטלנטיס.
ביום המחרת הייתי אמור ללכת לתיכון, אך, מפני שבעולם למטה, ההורים שלי לימדו אותי כל מה שאני צריך כדי לשרוד-קריאה, ג'ודו, קארטה והישרדות בשטח הפתוח-לא הלכתי לבית ספר, כך שללכת לתיכון היה מרגש ומפחיד בו זמנית, אמא שלי הסבירה לי בק-ט-נ-ה איך זה אמור להיות:
"יש לכל אחד שם לוקר."
"לוקר?"
"זה מן ארון כזה, ששמים בו את הספרים"
"הוא גדול?"
"אההה…. הוא יותר ארוך כזה.. לגובה..אתה תבין כשתראה אותו."
"אה.. ומה לגבי הילדים שלומדים שם?"
"מה לגביהם?"
"הם פושעים או משהו כזה?"
"לא. לא. הם צריכים להיות חברים שלך."
"צריכים?" שאלתי.
"יודע מה? אני חושבת שנצמיד לך מדריך."
"מדריך?" שאלתי בלחץ. "מה זה מדריך? מה הוא עושה? אני צריך להחטיף לו מכות?"
אימא שלי נאנחה, אם הייתי יכול לקרוא את מחשבותיה הן בטח היו אומרות. הוא לעולם לא ישתנה…