עיניי הקרח-הקדמה

הלכתי מהר, מהר מאוד, מנסה לשכוח מהעלבונות שהטיחו בי הרגע. למה זה מגיע לי? למה תמיד אני אשמה, למה? ומה איתם, הם, לא קשורים? רתחתי מכעס.
תמיד מוציאים עלי את הכל. אז אפשר לחשוב, אולי אני לא ממש חכמה, אבל אני גם לא מפגרת לגמרי, ולא צריך כל הזמן לצרוח עלי.
לא ממש חכמה…
כפות ידיי הסתגרו והפכו לאגרופים קטנים.
זאת לא אשמתי שאני טיפשה…
רצה מחשבה בראשי.
"נו טוב, אני לא חוזרת יותר הבייתה! לעולם!" החרזתי לאוויר, בפעם המיליון, והאצתי בצעדיי. הלכתי מהר, לא יודעת לאן. רק רחוק יותר מהמקום בו כולם משפילים אותי. המקום שאמור להיות הבית שלי.
משב רוח קר וחזק היכה בפניי.
מה זה? היום לא אמור להיות סוער…
ככל שהלכתי, הרוח התגברה. אך לא רציתי לוותר. התכוונתי להמשיך בדרכי, גם אם זה גורם לי למאמץ רב. הרוח המשיכה להכות בפניי, ויחד איתה, גיליתי שאני נכנסת אל תוך שטח מלא ב…ארפל?
משהו מוזר התרחש.
מזג האוויר אמור להיות ממש שונה היום!
ובנוסף, נדמה לי שזה הארפל, שנתן לי את התחושה המוזרה הזאת של העייפות הפתאומית והבלבול הקל… וגם מין תחושה של… סחרחורת…
צעדיי הפכו לאיטיים הרבה יותר, עד שלבסוף נפלתי על בירכיי. משום מה הרגשתי מוזר כל כך…
פתאום, נשמעו כמה רשרושים מלפניי. הרמתי את ראשי. לעיני נגלתה דמות של נער אשר שיערו כיסה חלק מפניו, היה בו משהו מוזר, והוא כולו היה לבוש בבגדים קהים, אך משהו בהם היה שונה. כאילו הם..לא מכאן.
הוא היה שרוע על הקרקע בדיוק כמוני, אך מבטו היה כעוס מעט, ממש לא של מישהו עייף אשר וויתר, אלא של מישהו אשר תמיד עומד על שלו. לעיניו היה מאין גוון מוזר המזכיר קרח, אך למרות זאת, היה בהן משהו מושך…
ניסיתי לקום, אך לשווא. הרגשתי שמשום מה, כוחותיי אוזלים ממני. אך מיד לאחר תזוזתי הופתעתי לראות את תגובתו המוזרה. "תתרחקי ממני!" קרא, ספק מפחד, ספק כועס. "א…אני, אני לא רוצה להזיק," מלמלתי, "אל תתקרבי אלי." אמר, תוך כדי הדגשה של כל מילה. "א, אני לא התכוונתי. אני רק לא מבינה, מה זה כל הארפל המוזר הזה," "המימד הזה לא מזהה אותי." קטע אותי הנער. קולו הפך לאדיש וקר. "מ..מימד? מה זאת אומרת?" שאלתי, עיניי התרחבו מרוב הפתעה.
מה קורה כאן?
"באתי ממימד מספר אחת." אמר, שוב הפעם, בקול אדיש לגמרי. נראה כי הפסיק לחשוש.