עיניים סגורות פרק 1
כל יום מתים אנשים מחדש, סוגרים את מעגל החיים ונעלמים- לעבר הלא נודע.
לפעמים נרצחים, נדרסים, נקלעים לתאונה, מתאבדים או מוות טבעי…
אף פעם לא הבנתי את משמעות המוות הטבעי- זה טבעי שמישהו לא יפקח את עיניו?
האם זה הטבע שלנו או הבחירה שלנו?
כאשר עוברים אצלנו בגבולות מבינים. מבינים את תחושת הקור המצמררת.
לפעמים, בירח מלא ובשקט אפשר גם לשמוע את הצרחות, הצעקות של אותם אנשים שעצמו להם עיניים.
כל תחילת חודש עושים בדיקת מלאי, אנשי הכפר שלנו מחויבים להגיע למעין מסדר,
כדי לבדוק את הרשימה. מי היו חסרי המזל שהגיע תורם לעצום עיניים.
איך החיים?" נשמע מאחורי לפתע קול מוכר, ישר זיהיתי אותו. איך אפשר שלא? קולו העמוק שיערו השטני ועיניו הירוקות העמוקות והמלאות.. זה היה יואב.
ניסיתי לדמיין את עיניו נעצמות, לא הצלחתי. יש לו עיניים שלא ניתן לתאר. הם היו עמוקות גדולות ומסבירות. מסבירות? הם היו מראות הכול.
"ממשיכים" עניתי לו, בעוד עיני מחפשות אנשים מוכרים, בתקווה שהם לא עצמו את עיניהם.
"נו אמבר, ראית את אחותך" המשיך בחיוך קל. "למה? ראית אותה?" שאלתי, ותקווה ענקית פתאום תקפה אותי. "כן, אבל היא כבר הלכה" ישר אחרי שאמר את זה יואב אחז את ידי. רציתי לומר לו משהו אך לא יכולתי, הייתי מאושרת שהיא בסדר. הוא משך אותי למטה, ברגע שהשומר לא הסתכל- הוא ברח איתי.
למרות תחושת הפחד הנוראה שאחזה אותי כשעשינו את זה, הצלחתי להישאר אופטימית. לא הוצאתי הגה. עד שהגענו. לא היה שם אף אחד, כמו בדרך כלל.
פעם מישהו בא לשם. הוא היה היחידי שהיה שם וחזר בחיים…. טוב לא היחידי שהיה שם, הוא היה היחידי שהיה שם וסיפר על כך. גם יואב ואני היינו שמה. הרבה. למעשה, אנחנו שמה כמעט כל יום, זה המקום שלנו. האיש שפעם היה במקום שלנו ברח אחרי עשר דקות. הוא צרח כמו ילדה קטנה לכיכר העיר ושתק עד שבאו כל אנשי הכפר שלנו. כשכולם באו הוא סיפר לנו את סיפורו.
"נכנסתי לי בתמימותי, למה? כי רציתי לראות מה אפשר לעשות עם זה, עם מקום גדול שכזה. חשבתי שזה נכס אדיר. אך כאשר צעדתי את הצעד הראשון שמעתי צרחה של ילדה. רציתי לעזור אז רצתי לכיוון הקול. לא היה שם אף אחד כשבתי, זה היה מבוי סתום. ניסיתי לקרוא למישהו אבל א אחד לא ענה לי. ניסיתי לחזור על עקבותיי אבל איכשהו הגעתי למקום אחר. ניסיתי כמה וכמה פעמים, גם בעזרת סימנים ללכת ולחזור על העקבות שלי אך ללא הצלחה. לפי דעתי, המקום משתנה על פי דעת עצמו!
לפתע ראיתי ילדה שזורחת בצבע כחול. ניסיתי לבוא לקראתה, אך היא נעלמה. המשכתי להסתובב שמה ולפתע מישהו שם על כתפי את ידו, היד הייתה זורחת בצבע ירוק וכשהסתובבתי הוא נעלם. ניסיתי לצעוק ולברוח אך ללא הצלחה. כך הייתי שמה, זה הרגיש לי כמו נצח! אני מרגיש כאילו ישנתי והתעוררתי שמה, ככה כמה ימים. אינני מבין עדין איך הייתי שמה רק עשר דקות?! בכל מקרה המשכתי ללכת, עד ראיתי קיר עם כתובת דם:
רצח ללא תקווה. עיניים פקוחות בכיוון בחץ … הלכתי בבהלה ובפחד לכיוון החץ וכך יצאתי משם, ונשבעתי בלבי, שלעולם לא אחזור"
"איזה שטויות" אמר לי יואב בחיוך כאשר שמענו את סיפורו.
את החיוך הזה אף פעם לא אשכח, זה חיוך שהטביע את הבעלות שלנו על השטח.
ידענו שאחרי הסיפור הזה אף אחד לא יעז להיכנס לשם, בכל מקרה, לא חסרים פה מקרים, לא חסרה פה תקווה ואמונה אז למה להסתכן ולהיכנס לשם?
כל זה נשאר תעלומה, לא ברור לנו למה זה קרה לו. איך זה קרה לו והאם הוא לא דמיין את כל זה? הוא סיפר את זה בצורה שנשמעה לנו כל כך אמתית, מספיק אמתית כדי ששאר הכפר שלנו יאמין לו. אך אם זה נכון- איך זה שאנחנו היינו שמה כל כך הרבה פעמים, ולא קרה לנו כלום? לא ראינו אף ילדה זורחת או כתובת דם ולא שמענו צרחות… זאת תעלומה גדולה אך דבר אחד בטוח
הבית הנטוש נשאר שלנו !
תגובות (1)
וואו *0*
מאיפה להתחיל?
טוב, אז… כן. הפרק הזה כל כך יפה. הוא כתוב מדהים. לא ממש מבינים על מה הוא, אבל בשביל זה יש המשך, לא? במה שכתבת בהתחלה יש כל כך הרבה משמעות. זה גורם לי לחשוב.
הייתי רוצה לדעת יותר פרטים על הסיפור. יותר על הדמויות, והרקע. לא ממש סיפרת את זה בצורה מפורשת, אבל אני אנסה להבין במהלך הסיפור…
מחכה להמשך ;)