עיירת רוזלווד פרק 1

הבטחתי היום פרק ראשון, נכון?
"רובין, את ערה? אנחנו הגענו." אבא שלי ניער אותי, פקחתי עין אחת וראיתי אותו רכון אלי, דלת האוטו הייתה פתוחה ומאחוריו עמד אח שלי והסתיר את המקום החדש שאליו הגענו.
"אני ערה, אני ערה." רטנתי, אבא שלי זז הצידה ואפשר לי לצאת מהמכונית ולראות את הבית החדש.
"תקחו את המזוודות!" הוא צרח עלינו כשאני ואחי הגדול, מקס, רצנו לכיוון הבית, חזרנו לקחת את המזוודות וחיכינו לאבא שייכנס איתנו.
בזמן שחיכינו לו בחנתי את הבית: זה היה בית ממוצע בשביל שכונה בפרוורים של עיר ממוצעת כלשהי, חצר קדמית לא גדולה, גראז' לבן בשביל להחנות את האוטו, הנחתי שיש גם חצר אחורית. הבית עצמו היה לבן עם חלונות כחולים וגג רעפים כחול, דלת עץ כחולה עם חלונות קטנים קבועים בה וחלון עצום שחשף את כל המטבח הריק מחפצים.
אבא הגיע ופתח את הדלת עם המפתח ודחף אותה קלות, אני ומקס התפרצנו פנימה בשאגות שמחה.
כל פנים הבית היה עדיין ריק מחפצים, משאית ההובלות הייתה אמורה להגיע בעוד שלוש שעות, הקדמנו את ההגעה כי סבתא וסבא נסעו ולא היה טעם להעכב לפרידות.
אני הנחתי שהם כעסו על אבא על שהתגרש מאמא ולכן המציאו את סיפור ההלוויה המגוחך, אבל אבא שכנע אותנו שהם נסעו להלוויה של דוד שלנו, שלפי הסיפור האמין לחלוטין של אבא מת בתאונת דרכים על גשר שקרס אל הנהר.
"אין בינתיים שום דבר לעשות בבית, אז תשאירו את המזוודות ותצאו לטייל." אמר אבא שלנו, אני ומקס הסכמנו ויצאנו החוצה.
כשאני ומקס טיפסנו על גבעה בקצה העיירה גילינו שהעיירה בגודל של חצי מהשכונה שגרתי בה פעם בניו-יורק, היה אפשר לראות את בית הספר, גדול וברור במרחק, עשרה רחובות בערך, כולם מלאים בבתים זהים לשלנו, עם גינות מטופחות מלאות בפרחים ועצים, בית קברות קטן בקצה השני של העיר, מאחורי בית הספר היה עוד רחוב עם כמה בתים גדולים יותר ויפים יותר, בקצהו היה בניין יפה מאוד שעליו היה כתוב: "עירייה" באותיות שחורות, לידנו הייתה תחנת משטרה קטנה וממש קרוב אליה קניון קטן כל כך עד שנראה שהבית ספר יותר גדול ממנו.
כשהסתובבנו ראינו המון שדות פתוחים, אגם ואת הכביש המוביל אל תוך העיירה, הוא היה ריק ושומם, שום מכונית לא יצאה ושום מכונית לא נכנסה.
"אוח, לאיזה חור עברנו!" מלמלתי בכעס.
"עיירת רוזוולד היא לא חור, היא חור גדול מאוד באמצע שום מקום." שמענו לפתע קול, הסתובבנו וראינו שלושה נערות עומדות מאחורינו, לראשונה היו תלתלים אדמוניים, עיניים ירוקות ושפתיים בורקות, לשנייה עיניים חומות-ירוקות, שיער זהוב אסוף לצמה מרושלת לצד, צנומה ונמוכה, השלישית הייתה מוזרה יותר מכולם: שיערה ג'ינג'י עם פסים לבנים שנראו טבעיים לחלוטין, עיניה היו בצבע שקד והריסים שלה היו ארוכים מאוד, וכמעט הסתבכו אחד השני.
מאחוריהם עמד בן, בעל עיניים תכולות ושיער שטני חלק וארוך מעט.
"חדשים? אחים? גדול ממנה בכמה… שנתיים?" שאלה הראשונה.
"כן. איך ידעת?!" התפלאתי, היא חייכה במסתוריות.
"אני כריסה, את יכולה לקרוא לי כריס, יש לי חוש מיוחד לניחושים." היא הציגה את עצמה.
"ואני היילי ג'ונסון, אני סתם איתם כי הם הדבר היחיד לעשות פה." אמרה השנייה בחיוך גדול.
"ליסה." אמרה השלישית בשקט, על פניה הבעה של אדישות.
"תתעלמי ממנה. אני ג'ון." אמר הבן.
"רובין, וזה אחי, מקס. אנחנו חדשים, מניו-יורק, ההורים שלנו התגרשו והנה אנחנו פה, בעקבות הצעת עבודה מדהימה בשביל אבא שלי." אמרתי.
"איפה הוא עובד?" שאלה כריס.
"במשטרה, בניו-יורק התחנה שלו הייתה גדולה יותר, אבל אל שלמו לו הרבה. כאן משלמים לו פי שלושה, והתפקיד שלו בכיר הרבה יותר, אז אין פלא שעברנו." אמרתי.
"טוב, לא יודע מה איתך, רוב," מקס תמיד קורא לי רוב, זה שם החיבה שלי, "אבל אני חוזר הביתה, תישארי עם החברים החדשים שלך, הרהיטים בטח כבר הגיעו. אני אגיד לאבא שתחזרי בעשר, הכי מאוחר, טוב?"
"ברור. תודה. אם משהו משתנה אני אקפוץ הביתה להגיד." אמרתי לו, הוא הנהן וברח משם בריצה.
"נראה לי שהבהלנו את אחיך, חבל, הוא נראה ממש חתיך!" אמרה כריס, חייכתי, אולי המקום הזה לא גרוע בכלל.
"חבל שהגעת כל כך מאוחר, פספסת את כל החופש הגדול. מחרתיים חוזרים ללימודים." אמר ג'ון.
"באמת חבל. אני אאלץ לעשות קניות של ציוד." אמרתי, הם הנהנו.
"טוב, יש לך עוד יומיים לבלות איתנו, ואת חצי היום הזה, עכשיו רק שלוש בצהריים, אז מה את רוצה לעשות?" שאלה כריס.
"בואו נלך לאגם?" הציע ג'ון, הנהנתי וכולם הסכימו.
"לכו תתארגנו, שימו בגדי ים, ניפגש פה בעוד חצי שעה, אוקיי?" שאלה היילי, כולם הנהנו ונפרדנו.
כשנכנסתי הביתה והוצאתי מהמזוודה את בגד הים החלטתי: רוזוולד היא לא חור, היא החיים החדגשים שלי, והם יהיו מצוינים.