עיירת רוזוולד פרק 5, כי ראיתי שיהלי מחוברת.

כשהתעוררתי הייתי בחדר שינה כלשהו, הוילונות היו מוסטים ואור שמש חזק האיר את החדר וסנוור אותי, שכבתי על מיטה לבנה ולידי היה ארון עץ גדול, לקח לי לפחות חמש דקות להבין שזה החדר שלי, והעיר הקטנה שאני רואה מהחלון זוהי עיירת רוזוולד, העיירה שבה אני גרה עכשיו.
אבל למה אני גרה כאן? בזה כבר לא הצלחתי להיזכר.
ניסיתי להתיישב אבל כאב חד גרם לי לחזור לשכב, הלמות הכאב המשיכו לפעם בראשי מידי פעם וגרמו לי לצעוק בכאב.
שמעתי קולות של אנשים מדברים בהתרגשות, בין רגע כל הבית רעש, הדלת של החדר נפתחה ופנימה מיהרו להיכנס המוני אנשים, ביניהם כל החברים שלי, מקס ואבא שלי.
"התעוררת!" צווחה באושר היילי, היא חיבקה אותי ואני צווחתי כשראשי ביקש להפסיק את החיבוק.
"היית מעולפת שבוע. ליסה מצאה אותך באותה הסמטה." אמרה היילי, ניסיתי להיזכר במה שהם מדברים אבל הרגשתי רק כאב וויתרתי.
"איזו סמטה?" שאלתי בבלבול, החיוכים נמחקו מפניהם.
"זאת שהזהרנו אותך לא להיכנס אליה, אבל בסופו של דבר יצאת מהבית ונכנסת…" מקס ניסה להזכיר לי אבל לא זכרתי כלום, ככל שניסיתי להיזכר יותר רק שכחתי יותר, הפסקתי כששכחתי איפה נמצא בית הספר.
"אני לא יודעת על מה אתם מדברים, אני לא זוכרת כלום." אמרתי בעצב.
"את זוכרת את שמך?" שאלה היילי בדאגה.
"כן. רובין סבן." אמרתי.
"מה השמות של כולנו?" שאלה ליסה ודיברה בפעם הראשונה מאז שנכנסה.
"את…ליסה, ואת כריס, היילי, מקס, אתה אחי, ריק, אבא שלי, אריאל ומלי." אמרתי וחיוך של גאווה נפרש על פני.
"אז מה את לא זוכרת?" שאלה מלי.
"את הסמטה, את כל היום שלפני שהתעלפתי, איפה בית הספר…" נאנחתי.
"אני חושבת שכדאי שניקח אותה לרופא, התסמינים פה לא שגרתיים, כדאי לבדוק את זה." אמרה אריאל בריכוז ובחנה אותי שוב.
"ניקח אותה לבית החולים בעיר הקרובה ואז גם נלך לאכול שם גלידה, מי יבוא?" שאל אבא שלי.
"אני אבוא, אני חייבת לדעת מה קרה לה." אמרה כריס.
"אני ממילא ישנה אצלכם." אמרה היילי.
"למה?" לא הבנתי דבר, הייתי מבולבלת וכל מה שרציתי זה לחזור לישון, ובטוח שלא לנסוע לאנשהו.
"כי ההורים שלי עדיין לא מצליחים לפתוח את הדלת…מאז שהרוצחת רצחה את כולם בחנות ההמבורגרים… ועדיין לא ידוע מי זו…" היילי אמרה בעדינות אבל נימת קולה הייתה לא סבלנית.
ליסה הגניבה אלי מבט מלא חשש.
"נגיד שאני זוכרת." מלמלתי, שמותיהם של חברי התחילו להתערבב בראשי.
"זה ממש רע, מקס, כריס, היילי, לאוטו." אמר אבא שלי בדחיפות.
"אני יכולה בבקשה גם לבוא, אדון סבן?" שאלה ליסה בנימוס, אבל פניה הבהירו שזו לא שאלה, היא באה איתנו.
"מובן שכן, קדימה, למכונית." מקס והיילי תמכו בי בדרך למכונית, רעדתי מקור למרות שהם עזרו לי ללבוש ז'קט מעל הפיג'מה והייתי עטופה בשמיכות שלי, היילי הגניבה אלי מבטים דואגים.
היילי התיישבה מצידי האחד ומקס מצידי השני, ליסה התיישבה מקדימה וכריס בתא המטען הפתוח.
"הכל יהיה בסדר." אמר לי אבי וחייך, חייכתי חזרה למרות שלא זכרתי את שמו.
הנסיעה ארכה רק חצי שעה, בינתיים כאבי הראש התפוגגו והותירו שכחה וחוסר אונים, לא זכרתי דבר, לא זכרתי את שמי, רציתי לבכות.
בית החולים היה מבנה גדול ועמוס, רופאים התרוצצו לכל עבר עם אלונקות, אבא שלי קרא לרופא בזמן שאני וכל השאר ישבנו על הכיסאות הקרים.
כשהרופא הגיע הוא בהתחלה בחן אותי מכל הכיוונים.
"אתה אומר שהיא זוכרת את השמות של כולם, אבל לא את אותו היום?" שאל הרופא.
"זכרתי…" אמרתי באומללות והבטתי ברופא. "כל מה שזכרתי נעלם בנסיעה לפה."
"אמנזיה, מה עוד זה יכול להיות? הזיכרון יחזור, רק צריך להזכיר לה כל פעם מי זה מי." אמר הרופא.
"הזיכרון בטוח יחזור?" שאלתי בתקווה.
"לא בטוח, תביני, אמנזיה זה עניין מאוד מסובך, אפילו החוקרים לא מבינים אותו עד הסוף, היו מקרים שהזיכרון חזר והיו מקרים שהוא לא, אתם חייבים להיות אופטימיים ולקוות שבמקרה שלכם הוא יחזור, להזכיר לה בכל פעם את השמות, הבניינים והמקומות שהיא צריכה לזכור, והיא תיזכר." אמר הרופא.
"אבל בשום אופן, אל תקחו אותה לזירת התאונה, זה עלול להחמיר את מצבה." הוא הוסיף והלך משם, לטפל בחולים אחרים.
"טוב, אם ככה הוא אומר, מי רוצה גלידה?"